דובאי. השם לבד מצית דמיון של מגדלים נוצצים, קניונים אינסופיים, ושפע שלא נתפס. יעד חלומות עבור רבים, מגרש משחקים עולמי. אבל רגע לפני שאתם אורזים את המזוודות (או פשוט מפנטזים מהספה), יש שאלה קטנה אבל גדולה שמרחפת באוויר. שאלה שלא תמיד מקבלת את התשובה המלאה בגוגל או בפוסטים אינסטגרמיים מלוטשים.
איזו שפה, למען השם, מדברים בדובאי?
הרי זה ברור שזו לא רק ערבית, נכון? וברור שזו לא רק אנגלית, למרות שזה מה שנדמה ממבט ראשון. האמת היא, יקירי, שהנוף הלשוני של דובאי הוא פסיפס מורכב, מרתק, ולעיתים מבולגן לחלוטין. עיר שנבנתה על ידי מיליוני אנשים מכל קצוות תבל, מייצרת שפה משלה, אוסף של שפות, דרך תקשורת שהיא ייחודית רק לה.
אם אי פעם תהיתם איך מתנהלים שם העסקים, איך מזמינים קפה בקניון ענק, או סתם איך מצליחים לדבר עם הנהג או עם המוכר בחנות, המאמר הזה בדיוק בשבילכם. אנחנו הולכים לצלול עמוק לתוך הבלאגן המופלא הזה, לפרק אותו לגורמים, ולצאת מצוידים בידע שפשוט לא תמצאו בשום מדריך תיירים רגיל. מוכנים?
בואו נתחיל לגלות.
השפה הרשמית מול השפה שבאמת שולטת ברחוב (רמז: זו לא אותה שפה)
טוב, בואו נשים את הקלפים על השולחן. דובאי היא חלק מאיחוד האמירויות הערביות. אז באופן רשמי, ברור שהשפה היא ערבית. זו השפה שמופיעה על המסמכים הרשמיים, בשלטים הממשלתיים (לרוב עם תרגום, אל דאגה), ובחדשות המקומיות.
זו הערבית התקנית המודרנית, שמשמשת בכל העולם הערבי בכתיבה רשמית, ולצידה גם הערבית המקומית, הניב של האמירויות. יש לו צליל קצת שונה, קצב אחר, ופחות אנשים דוברים אותו בפועל בחיי היומיום השוקקים של העיר.
אבל האמת היא שרוב הסיכויים שאתם, כתיירים, כאנשי עסקים מזדמנים, או אפילו כתושבים זמניים, לא תתקלו בה הרבה, אלא אם כן אתם ממש מחפשים את זה. השפה שבאמת מניעה את גלגלי העיר, השפה של המסחר הבינלאומי, של התיירות, ושל רוב האינטראקציות היומיומיות בין אנשים מרקעים שונים, היא שפה אחרת לחלוטין.
ניחשתם נכון. זו אנגלית.
האנגלית: לא רק שפה שנייה, אלא שפה ראשונה בפועל
כן, כן, האנגלית היא המלכה הבלתי מעורערת של דובאי. למה? כי דובאי היא בראש ובראשונה עיר של מהגרים. הרוב המכריע של התושבים שם אינם אזרחי האמירויות. הם באו מהודו, פקיסטן, בנגלדש, הפיליפינים, מצרים, אירופה, אפריקה, ועוד ועוד ועוד.
כשאנשים מכל כך הרבה מקומות שונים נפגשים במקום אחד, הם חייבים למצוא שפה משותפת. והשפה הזו, כמעט בכל מקום בעולם הגלובלי, היא אנגלית. בדובאי זה אפילו יותר קיצוני. האנגלית היא הלינגואה פרנקה האולטימטיבית. היא בכל מקום:
- בבתי המלון ובמסעדות הכי יוקרתיות (וגם הפחות יוקרתיות).
- בחנויות ובקניונים (תתקשו למצוא מוכר שלא דובר לפחות אנגלית בסיסית).
- בתחבורה הציבורית ועם נהגי המוניות.
- במשרדים ובאתרי הבנייה.
- בשלטים ברחוב (תמיד לצד הערבית).
אז אם אתם דואגים שתסתבכו בלי לדעת ערבית, קחו נשימה עמוקה. אם אתם מסתדרים עם אנגלית ברמה סבירה, אתם מסודרים לחלוטין.
מגדל בבל המודרני: מיליון קולות, מיליון שפות
אבל להגיד שדובאי מדברת אנגלית זה לפשט יותר מדי את המצב. נכון, אנגלית היא הכלי התקשורתי הראשי, אבל היא רחוקה מלהיות השפה היחידה. זוכרים שאמרתי שרוב התושבים הם מהגרים? אז כל קהילה מביאה איתה את השפה שלה. ולפעמים, בתוך הקהילות האלה, האנגלית נדחקת הצידה לטובת שפת האם.
בואו נזרוק כמה מספרים לאוויר (בלי להיכנס לדקדקנות מוגזמת, כי המספרים משתנים כל הזמן):
- קהילת הודו: מיליונים. שפות? הינדי, אורדו, מלאיאלאם, טמילית, פנג'אבי, ועוד עשרות.
- קהילת פקיסטן: מאות אלפים. שפות? אורדו, פנג'אבי, פשטו.
- קהילת בנגלדש: מאות אלפים. שפות? בנגלית.
- קהילת הפיליפינים: מאות אלפים. שפות? טאגלוג.
- קהילת מצרים: מאות אלפים. שפות? ערבית (ניב מצרי).
- קהילות אחרות מהעולם הערבי (סודן, סוריה, לבנון, ירדן וכו'): מביאות את הניבים הערביים שלהן.
- קהילות מאסיה (סין, נפאל, סרי לנקה וכו'): מביאות סינית, נפאלית, סינהלית.
- קהילות אפריקאיות: מביאות צרפתית, סוואהילי, ועוד שפות מקומיות.
- קהילות מערביות (בריטים, אמריקאים, אירופאים): מדברות את השפות שלהן, אבל משתמשות באנגלית כברירת מחדל מול השאר.
עכשיו תארו לעצמכם את הסיטואציה. אתם עובדים בחברה בדובאי. המנהל שלכם יכול להיות בריטי, הקולגה ההודי מדבר איתכם אנגלית (אבל בבית מדבר הינדי), המזכירה הפיליפינית עונה לטלפון באנגלית (ואז מדברת טאגלוג בטלפון אחר), איש התחזוקה הבנגלדשי מבקש משהו באנגלית בסיסית, ובעל הבית האמרטי מדבר איתכם ערבית (או אנגלית, אם הוא רגיל לזה).
זה לא רק מגדל בבל. זה מגדל בבל עם קונקשן מהיר לווי-פיי ואספקה קבועה של קפה טורקי. מדהים, לא?
רגע, אז איך כולם מבינים אחד את השני? הקסם של "דובאי אנגלית"
עם כל הכבוד לריבוי השפות, האנגלית היא הדבק. אבל לא תמיד האנגלית המלוקקת מהספרים. בדובאי, כמו בהרבה מקומות עם ריכוזי מהגרים גדולים, מתפתחת מעין "פידג'ין" או קריאול של אנגלית. זו אנגלית פונקציונלית, מעורבבת לפעמים עם מילים משפות אחרות (בעיקר ערבית, הינדי, או טאגלוג), עם מבטאים מגוונים, ועם דקדוק קצת פחות מחייב.
זו האנגלית של חיי היומיום, האנגלית של השוק, האנגלית של המשא ומתן המהיר. היא מאפשרת למיליוני אנשים לתקשר ביעילות, גם אם לא תמיד לפי כללי האקדמיה המלכותית. וזה עובד!
אז אם אתם קצת מתביישים באנגלית שלכם, אל דאגה. בדובאי, הדבר הכי חשוב זה לתקשר, ופחות איך אתם עושים את זה מבחינה דקדוקית מושלמת. העיקר שתבינו ותובנו.
שאלה ותשובה מהירה:
ש: אם אני מגיע רק לתיירות, האם אני חייב ללמוד משהו בערבית?
ת: לא חובה בכלל. עם אנגלית תסתדרו מצוין בכל מקום תיירותי או מסחרי.
ש: האם כל השלטים ברחובות הם רק בערבית?
ת: כמעט תמיד תמצאו אותם גם באנגלית. אין סיבה ללכת לאיבוד רק כי אתם לא קוראים ערבית.
ש: האם נהגי המוניות דוברים אנגלית?
ת: לרוב כן, לפחות מספיק כדי להבין לאן אתם רוצים להגיע. חלקם גם ינהלו איתכם שיחת חולין אם ירצו.
ש: מה השפה הכי מפתיעה ששומעים בדובאי?
ת: אולי טאגלוג או מלאיאלאם. יש שם קהילות ענקיות של פיליפינים והודים (ממדינת קרלה), ושומעים את השפות האלה כל הזמן במקומות ה"נכונים".
ש: האם זה מנומס לדבר רק אנגלית ולא לנסות ערבית בכלל?
ת: לא נחשב ללא מנומס לתיירים או עובדים זרים. זה המצב. אבל כמו בכל מקום בעולם, אם תגידו "שלום" (אהלן), "תודה" (שוכרן) או "בבקשה" (מינפאדלק) בערבית, זה תמיד מתקבל בחיוך.
ש: האם אנגלית אמריקאית או בריטית?
ת: שניהם מקובלים. בגלל ההיסטוריה הבריטית יש עדיין השפעה בריטית מסוימת, אבל עם כמות האמריקאים ושאר העולם, זה לא ממש משנה. מדברים הכל.
ש: האם יש מקומות שבהם *חייבים* לדבר ערבית?
ת: בממשלה או בבתי משפט רשמיים, כן. אבל ברוב האינטראקציות היומיומיות, גם מול מוסדות, אנגלית תספיק, או שיש מי שיודע לתרגם. זו מדינה שמשרתת אוכלוסייה ברובה לא ערבית.
האם הערבית נעלמת מדובאי? שאלה מעניינת…
אז עם כל הכבוד לאנגלית ולשלל השפות האחרות, איפה הערבית בכל הסיפור הזה? האם היא נעלמת? התשובה היא לא, אבל המצב מורכב.
הערבית, כאמור, היא השפה הרשמית. היא נלמדת בבתי הספר (גם בבתי ספר בינלאומיים, לרוב כשיעור חובה או בחירה), היא משמשת בטקסים רשמיים, בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים, במסגדים, ובשיחות בין האמרטים עצמאיים.
אבל האמת היא שבאופן יחסי לאוכלוסייה העצומה, האמרטים המקוריים הם מיעוט קטן. ולכן, גם אם כולם מדברים ערבית ביניהם, מספר דוברי הערבית כשפת אם בעיר קטן משמעותית ממספר דוברי האנגלית כשפה שנייה, או דוברי ההינדי/אורדו/טאגלוג וכו'.
זה יוצר מצב מעניין שבו השפה הרשמית היא לא בהכרח השפה המדוברת ביותר או השימושית ביותר בפועל עבור רוב האנשים רוב הזמן. זה לא ייחודי רק לדובאי (יש מדינות נוספות עם דינמיקה דומה), אבל בדובאי זה בולט במיוחד בגלל הפרופורציות של אוכלוסיית הזרים.
הערבית האמרטית: ניב עם גאווה (אבל לא קריטי לזרים)
כדאי לדעת שיש ניב ערבית מקומי, המדובר על ידי אזרחי האמירויות. הוא קצת שונה מהניבים שאתם אולי מכירים ממצרים, לבנון או סוריה. אם אתם ממש רוצים להשקיע וללמוד ערבית לקראת ביקור או מגורים, ללמוד קצת את הניב המקומי יכול להיות מעניין ומקרב מול המקומיים, אבל שוב, זה ממש לא הכרחי.
עבור רוב הזרים, הדרך הכי טובה להראות כבוד לשפה ולתרבות היא ללמוד כמה מילות נימוס בסיסיות בערבית, ולהשתמש באנגלית לכל השאר. וזה לגמרי מקובל.
ללמוד שפה בשביל דובאי? מה הכי כדאי ומה פחות
אז אחרי שפרשנו את המפה הלשונית הזו, נשאלת השאלה: אם אתם מתכננים לעבור לגור בדובאי, או אפילו לבקר לתקופה ארוכה, האם כדאי לכם ללמוד שפה כלשהי במיוחד בשביל זה?
אנגלית: זו לא שאלה בכלל. חובה. אם האנגלית שלכם חלשה, תשקיעו בשיפורה. זו תהיה שפת העבודה שלכם (כמעט בכל מקרה), שפת החיים שלכם, ושפת האינטראקציה שלכם עם רוב האנשים.
ערבית: זו ההשקעה "התרבותית" או "החברתית". ידיעת ערבית תפתח לכם דלתות מסוימות, תאפשר לכם אינטראקציה עמוקה יותר עם המקומיים (אם תמצאו את ההזדמנות לכך), ולהבין טוב יותר את השלטון והתרבות הרשמית. זה יתרון, בהחלט, אבל לא הכרח קיומי.
שפות קהילתיות (הינדי, אורדו, טאגלוג וכו'): ידיעת אחת מהשפות האלה יכולה להיות יתרון אדיר אם אתם עובדים בתחומים מסוימים (בנייה, קמעונאות, שירותים), או אם אתם חלק מאחת הקהילות האלה ורוצים להשתלב בה עמוק יותר. זה לא יעזור לכם מול כלל האוכלוסייה, אבל בתוך הקהילה הרלוונטית זה יהיה שווה זהב.
בסופו של דבר, רוב האנשים שמגיעים לדובאי מסתפקים בשיפור האנגלית שלהם לרמה פונקציונלית טובה. וזה, בואו נודה, הדבר הכי פרקטי שיש.
הקסם האמיתי: לחיות בלגליזם לשוני קבוע
אז מה נשאר לנו מהמסע הלשוני הזה בדובאי? נשארת ההבנה שדובאי היא לא רק עיר של קניונים ומזרקות. זו עיר של אנשים. אנשים שהגיעו מכל מקום בעולם, והביאו איתם את השפות שלהם, את התרבויות שלהם, ואת הדרכים שלהם לתקשר.
התוצאה היא סביבה לשונית תוססת, צבעונית, ולפעמים קצת כאוטית. סביבה שבה אתם יכולים לשמוע חמש או שש שפות שונות בנסיעה קצרה במטרו, או בשיחה קצרה עם צוות שירות במסעדה.
זה לא מקום שמדברים בו שפה אחת "נקייה". זה מקום שמדברים בו את "דובאי". מיקס של אנגלית, ערבית, ושאר העולם. וזה, בפני עצמו, מסוג הדברים שהופכים את דובאי למקום כזה מיוחד ומרתק. מקום שמוכיח שגם כשמדברים בשפות שונות, אפשר לבנות ביחד מגדלים (תרתי משמע), לנהל עסקים, ובעיקר – לחיות ביחד. והכול, איכשהו, עובד. לא תמיד חלק, לא תמיד לפי הספר, אבל עובד. וזה, רבותיי וגבירותיי, יופי לשוני בפני עצמו.