מה ההבדל בין דקדוק בצרפתית לאנגלית – טעויות נפוצות ותובנות מפתיעות

פשוט מאוד: למה צרפתית ואנגלית הן כמו שני אחים שונים לחלוטין באותו בית?

אולי אתם מתרשמים מהאלגנטיות של הצרפתית, או מעריכים את הפרקטיות של האנגלית. אולי אתם פשוט מנסים להבין למה כשאתם שומעים "ז'ה טם" זה נשמע כל כך שונה מ"איי לאב יו", ולא רק בגלל המילים. בין אם אתם סטודנטים לשפות, סקרנים ותיקים, או פשוט אנשים שאוהבים לדעת "למה", ברוכים הבאים למסע שישנה את האופן שבו אתם מסתכלים על דקדוק. זה לא רק עניין של כללים יבשים, אלא הצצה עמוקה לנשמה של שתי תרבויות עוצמתיות, איך הן חושבות, איך הן מרגישות ואיך הן מביעות את עצמן. אחרי שתקראו את המאמר הזה, לא רק שתבינו את כל ההבדלים, אלא תרגישו שקיבלתם כוח-על להבין שפות בצורה שלא חלמתם עליה. תתכוננו לגלות את הסודות מאחורי אחת מהחידות הלשוניות המרתקות ביותר, בצורה שתגרום לכם לצחוק, לחשוב, ובעיקר – ללמוד, בלי רגע אחד של שיעמום.

קפיצה קטנה אחורה בזמן: איך הגענו לפה בכלל?

לפני שנצלול לקרביים של הדקדוק, בואו נבין רגע מאיפה השתיים האלה הגיעו. אנגלית וצרפתית, למרות שהן חיות בשכנות קרובה (תרתי משמע, דרך התעלה), הן בעצם כמו אחים מאומצים. אנגלית, בבסיסה, היא שפה גרמאנית. כן, כן, כמו גרמנית, הולנדית וסקנדינבית. היא לקחה המון מהשורשים האלה, ובגלל זה יש לה מבנה פשוט יחסית, לפחות מבחינת דקדוק.

צרפתית, לעומת זאת, היא ילדה לטינית גאה. היא נצר למשפחת השפות הרומאניות, אחות לספרדית, איטלקית, פורטוגזית ורומנית. זה אומר שהיא ירשה מהלטינית כל מיני "הרגלים" דקדוקיים משונים, כמו מין דקדוקי, ריבוי הטיות פעלים ועוד הרבה הפתעות.

אבל רגע, למה הן כל כך קשורות היום? בגלל פלישות, מלכים, מלכות, וכל הבלאגן ההיסטורי שבדרך כלל קורה באירופה. הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 הכניסה לתוכה גל עצום של מילים ומושגים צרפתיים, שהפכו את האנגלית למה שהיא היום: תערובת מטורפת, אבל מרתקת, של גרמאנית ולטינית. זה היופי, וגם האתגר, שבכל העניין.

1. מין ומיספר: האם לשולחן יש "רגשות" של זכר או נקבה? צרפתית עונה בחיוב מוחלט!

בואו נדבר על אחד ההבדלים הכי בולטים, והכי מתסכלים (בהתחלה), כשמתחילים ללמוד צרפתית: מין דקדוקי. באנגלית, הכל פשוט. "The table", "the chair", "the book". אין פה שום דילמה מינית. "It" הוא "it", וזהו. אפילו לתינוקות או חיות מחמד, אנחנו משתמשים ב"it" אם המין לא ידוע, או סתם עצלים.

צרפתית, לעומת זאת, משחקת לפי כללים אחרים לגמרי. לכל שם עצם, וזה אומר לכל שם עצם, יש מין דקדוקי: זכר (masculin) או נקבה (féminin). ולא, אין פה היגיון. למה "שולחן" (table) הוא נקבה ו"ספר" (livre) הוא זכר? למה "שמש" (soleil) הוא זכר ו"ירח" (lune) היא נקבה? אף אחד לא יודע. כנראה שבאיזשהו שלב בהיסטוריה, מישהו פשוט החליט, וכולם הסכימו, או נכנעו. זו עובדה שצריך לקבל, ורצוי גם לאמץ אותה בחום. וזה משפיע על הכל: על שמות תואר, על כינויים, על מילות יחס, ועל כל דבר אחר שצמוד לשם העצם הזה.

האם יש לזה השלכות מרחיקות לכת על השיחה?

• הצמדת שמות תואר: באנגלית, שם תואר יפה נשאר "beautiful" בין אם הוא מתאר גבר, אישה, או נוף. בצרפתית, "יפה" יכול להיות "beau" (לזכר) או "belle" (לנקבה). וזה רק הבסיס. יש גם את עניין הרבים, כמובן. "Les belles voitures" (המכוניות היפות) לעומת "Les beaux livres" (הספרים היפים). כאילו אין לנו מספיק בעיות בחיים, צרפתית החליטה שלכל דבר דומם יש מין, וצריך גם לדעת להלביש אותו בהתאם.
• כינויי גוף ורמזים: באנגלית, אם אני מדבר על "the car", אני אגיד "it is fast". בצרפתית, "la voiture est rapide", ואז "elle est rapide" (היא מהירה). שימו לב ש"elle" זה "היא", כי "voiture" היא נקבה. אם הייתי מדבר על "le livre" (הספר – זכר), אז "il est intéressant" (הוא מעניין). זה דורש מעקב מתמיד אחר מין וריבוי, וזו התעמלות מוחית לא קטנה.

שאלה ותשובה:

ש: האם זה אומר שצרפתית היא שפה "יפה" יותר ואנגלית "פרקטית" יותר בגלל הבדלי המין הדקדוקי?

ת: ובכן, זו שאלה של טעם אישי, אבל ההבדלים האלה בהחלט משפיעים על האופי של כל שפה. הצרפתית, עם כללי המין הדקדוקי וההתאמות, נחשבת לעיתים קרובות לאלגנטית ומדויקת יותר, כמעט כמו תפירה עילית. האנגלית, לעומת זאת, עם הפשטות היחסית שלה, יכולה להיות נגישה ומהירה יותר להבנה, כמו חולצת טי-שירט איכותית – פשוטה אבל אפקטיבית.

2. פעלי ההפתעה: איפה הקאץ' של הזמנים וההטיות? (רמז: זה לא רק עבר, הווה, עתיד!)

אם מין דקדוקי היה רק חימום, הטיות פעלים הן כבר האימון האמיתי. באנגלית, הטיות הפועל יחסית פשוטות. יש לנו "I eat", "you eat", "he eats". בעבר, "I ate", "we ate". זה די נשאר דומה, עם כמה יוצאי דופן שצריך לזכור, והרבה מילים שמסתיימות ב-ed. בקיצור, קל לעיכול.

צרפתית, מצד שני, היא חגיגה שלמה של הטיות. לכל פועל כמעט יש שש צורות שונות (לפחות) בזמן הווה בלבד – אחת לכל כינוי גוף (je, tu, il/elle/on, nous, vous, ils/elles). וזה רק ההווה! כנסו לעבר, ותמצאו עבר פשוט (Passé Simple), עבר מורכב (Passé Composé), עבר לא מושלם (Imparfait), עבר קדום (Plus-que-parfait) – כל אחד עם הטיות וכללים משלו. תרצו עתיד? יש עתיד פשוט ועתיד מורכב. ומה עם מודוסים? יש אינדיקטיב, סוביינקטיב, קונדיציונל, אימפרטיב. כאילו מישהו החליט שצריך להיות כיף באמת.

1. עבר, הווה, עתיד… ועוד אינסוף צרות קלאסיות?

• הצורך להתאים הכל: באנגלית, "to speak" הוא פועל יחסית ידידותי. "I speak", "you speak", "he speaks". בצרפתית, הפועל "parler" (לדבר) הופך ל: "je parle", "tu parles", "il/elle parle", "nous parlons", "vous parlez", "ils/elles parlent". כלומר, אתם צריכים לדעת איזה פועל להשתמש עבור מי, ובאיזה זמן. זה דורש זיכרון פנומנלי, או פשוט המון תרגול, והבנה אמיתית של הפועל.
• הלשון המורכבת של הסוביינקטיב: הסוביינקטיב הצרפתי הוא יצור דקדוקי בפני עצמו. הוא משמש לביטוי רצונות, ספקות, רגשות, אי-ודאות, ועוד מיליון דברים שאנגלית פשוט פותרת עם "maybe", "I hope", "I wish". באנגלית: "I hope you come." בצרפתית: "J'espère que tu viennes" (שם הפועל "venir" – לבוא, בהטיית סוביינקטיב!). זה מראה כמה צרפתית אוהבת לדייק ברגש ובניואנס, גם אם זה גורם לנו קצת לגרד בראש.

שאלה ותשובה:

ש: האם הטיות הפעלים הרבות בצרפתית לא הופכות אותה לשפה פחות יעילה לתקשורת מהירה?

ת: למראית עין, אכן נראה שהמורכבות מאטה את הקצב, אבל זה לא מדויק. הטיות הפעלים מאפשרות לצרפתית לבטא ניואנסים ורבדים של משמעות שדורשים באנגלית מילים נוספות או שינוי טון. ברגע ששולטים בהן, הן הופכות לכלי רב עוצמה לדיוק בביטוי. זה כמו לנהוג ברכב יוקרתי – יש הרבה כפתורים, אבל כשלומדים אותם, הנהיגה הופכת לחוויה עשירה ומדויקת יותר.

3. המבנה הסודי: סדר מילים והקסם המשפטי – מה קודם למה?

פה זה נהיה מעניין, כי למרות כל ההבדלים, לשתי השפות יש דמיון מסוים, אבל גם פה, השטן נמצא בפרטים הקטנים. אנגלית היא שפת SVO מובהקת: Subject-Verb-Object (נושא-פועל-מושא). "I eat apples." פשוט, ברור, ואין ממש לאן לזוז מזה. זה מאוד מקל על הבנה מהירה של משפטים.

צרפתית גם היא שפת SVO, ברוב המקרים. "Je mange des pommes." (אני אוכל תפוחים). אז איפה ההבדל? ההבדל טמון בכל מיני התעמלות של המילים מסביב, בעיקר כינויים ושמות תואר, וגם במבני שאלה.

1. סדר המילים של כינויים: כשפתאום "אותם" קופץ לפני הפועל?

• כינויי מושא ישיר ועקיף: באנגלית: "I give the book to him." (אני נותן את הספר לו). פשוט, נכון? בצרפתית: "Je lui donne le livre." (אני לו נותן את הספר). וכשמדובר בשני כינויי מושא? "I give it to him." (אני נותן את זה לו). בצרפתית: "Je le lui donne." (אני אותו לו נותן). כן, הכינויים האלה פשוט קופצים לפני הפועל, בסדר מאוד ספציפי, וזה לגמרי משנה את כל המבנה של המשפט. זה דורש חשיבה קדימה, וקצת לחימה בדחף הטבעי לשים הכל אחרי הפועל.
• מיקום שם התואר: באנגלית, שם התואר כמעט תמיד מגיע לפני שם העצם: "a beautiful car", "a red house". בצרפתית, ברוב המקרים, שם התואר מגיע *אחרי* שם העצם: "une voiture belle" (מכונית יפה), "une maison rouge" (בית אדום). יש כמובן יוצאי דופן (לדוגמה, שמות תואר קצרים ונפוצים כמו "grand" – גדול, "petit" – קטן, שלעיתים מגיעים לפני), אבל הכלל הבסיסי הוא הפוך. זה משנה את תחושת המשפט לגמרי.

שאלה ותשובה:

ש: האם הבדלים בסדר המילים גורמים לאנגלית להיות שפה יותר "ישירה" וצרפתית יותר "עקיפה"?

ת: בהחלט. סדר המילים הסטנדרטי באנגלית מקנה לה תחושה של ישירות ובהירות, שבה המסר עובר מהר וללא הפרעות. הצרפתית, עם כללי המיקום הייחודיים שלה לכינויים ולשמות תואר, יוצרת מבנה משפט מורכב יותר, שדורש מהמאזין או הקורא עיבוד מעט יותר עמוק. זה לא הופך אותה לפחות ברורה, אלא פשוט לדקדקנית יותר, וזה חלק מהקסם שלה.

4. מילים קטנות, כוח גדול: תעלומה של מילות יחס ומאמרים

מילות יחס (prepositions) ומאמרים (articles) הם כמו המלח והפלפל של השפה. קטנים, נחבאים אל הכלים, אבל בלעדיהם, האוכל (השפה) פשוט תפל. ובשתי השפות האלה, יש להם חוקים שונים לגמרי.

1. המאמרים: "הא", "א", "אן" וכל מה שביניהם

• האנגלית הברורה: באנגלית יש "the" (הידיעה) ו-"a"/"an" (אוסף). "A cat", "an apple", "the sun". פשוט, נכון? אין פה דילמה מינית או ריבויית.
• הצרפתית המסתבכת: בצרפתית, כמובן, זה לא כזה פשוט. מאמרי הידיעה משתנים לפי מין ומספר: "le" (לזכר יחיד), "la" (לנקבה יחידה), "les" (לרבים – גם זכר וגם נקבה). ואם שם העצם מתחיל בתנועה? "l'" (לדוגמה, "l'homme" – הגבר, "l'école" – בית הספר). ואם זה לא ידיעה? "un" (זכר יחיד), "une" (נקבה יחידה), "des" (רבים). לכל אחד מהם יש תפקיד, וכיף לדעת שצריך לזכור לא מעט וריאציות, וגם להתאים אותם למין ולמספר.

2. מילות יחס: למה "ב-" היא לא תמיד "אין"?

• הגמישות היחסית של האנגלית: באנגלית, יש לנו "in", "on", "at", "to", "from" ועוד, וכל אחת מהן די ברורה. "I am in the house", "I am on the table".
• הבלגן הצרפתי: בצרפתית, מילות יחס הן תעלומה של ממש. לפעמים "in" יכול להיות "dans" (בתוך משהו), לפעמים "à" (למקום מסוים), ולפעמים "en" (במדינה מסוימת, או בדרך מסוימת). לדוגמה: "Je vais à Paris" (אני הולך לפריז), אבל "Je suis en France" (אני בצרפת). ומה לגבי "à" ו-"de" עם מאמרי ידיעה שמתחברים אליהם? "au" (à + le), "aux" (à + les), "du" (de + le), "des" (de + les). זהו, רק צריך לזכור את כל צירופי המיקומים האפשריים, וזה דורש יותר תרגול ושינון ממה שנראה הגיוני. אבל היי, זה חלק מהיופי, לא?

שאלה ותשובה:

ש: האם יש דרך קלה לזכור את כל המאמרים ומילות היחס המשתנות בצרפתית?

ת: דרך "קלה" אולי לא, אבל דרך "חכמה" בהחלט. במקום לנסות לשנן רשימות ארוכות, כדאי ללמוד צירופים וביטויים שלמים בהקשרם. למשל, במקום ללמוד ש-"à" זה "ל" וש-"le" זה "ה-", למדו ישר "au restaurant" (למסעדה) או "au marché" (לשוק). ככל שתחשפו את עצמכם יותר לשפה ותשימו לב לדפוסים, כך זה יתחיל להפוך לאינטואיטיבי. זה כמו ללמוד לרקוד: בהתחלה סופרים צעדים, אבל אחרי זמן מה, זה פשוט קורה לבד.

5. מעבר לכללים: כששתי השפות נפגשות, נפרדות, ויוצרות קסם אחר

אחרי שצללנו לעומק הקרביים של הדקדוק, חשוב לזכור ששפה היא יותר מסתם אוסף של כללים יבשים. היא ביטוי לתרבות, למחשבה, לרגש. ודווקא בגלל ההבדלים הדקדוקיים הברורים האלה, נוצרות שתי דרכים שונות לגמרי לחוות את העולם.

• אלגנטיות מול יעילות: הצרפתית, עם כל הטיות הפעלים, המינים הדקדוקיים וההתאמות, היא שפה של אלגנטיות ודיוק. היא מאפשרת לבטא ניואנסים עדינים, רגשות מורכבים ותיאורים עשירים. היא דורשת מהדובר להתאמץ מעט יותר, אבל בתמורה היא מציעה עולם שלם של עומק ביטוי. האנגלית, לעומת זאת, עם הדקדוק היחסית "ידידותי למשתמש" שלה, מכוונת ליעילות, בהירות ותקשורת מהירה. היא הפכה לשפה הבינלאומית בזכות היכולת שלה להעביר מסרים בצורה ישירה ופשוטה יחסית.
• חשיבה לינארית מול חשיבה הוליסטית: ניתן לומר שדקדוק האנגלית מעודד חשיבה לינארית, שבה כל רכיב ממוקם במקומו בבירור. הדקדוק הצרפתי, לעומת זאת, דורש חשיבה יותר הוליסטית, שבה צריך לשים לב לכל הפרטים הקטנים ולראות איך הם משתלבים יחד ליצירת תמונה שלמה ומושלמת.

אז מה למדנו מכל זה? למדנו שאין שפה "טובה" יותר או "גרועה" יותר. יש שפות שונות, עם דרכים שונות להסתכל על העולם ולבטא אותו. הבנת ההבדלים הדקדוקיים בין צרפתית לאנגלית היא לא רק שיעור דקדוק, אלא שיעור בהבנת תרבויות. זה כמו ללמוד שתי דרכים שונות לגמרי לבשל, כל אחת עם המתכונים, התבלינים ושיטות ההכנה שלה, אבל שתיהן מגיעות בסוף לארוחה נפלאה. בפעם הבאה שתשמעו צרפתית או אנגלית, תוכלו לא רק להבין את המילים, אלא להרגיש את המבנה, את המנגינה ואת ההיגיון הפנימי של כל אחת מהן. וזה, ידידיי, הישג לשוני מרתק באמת.