איך אומרים אנס בערבית – התשובה שתפתיע גם דוברי השפה עצמם!

אז אתם פה.

מצויין.

זה אומר שאתם כנראה מתחילים מסע חדש ומלהיב לתוך העולם המופלא של השפה הערבית.

או אולי אתם כבר עמוק בפנים ורק רוצים לדייק עוד קצת.

בכל מקרה, הגעתם למקום הנכון.

כי יש מילה אחת.

קטנה.

אבל כל כך משמעותית.

המילה שפותחת לכם את הדלת לכל שיחה.

לכל הבעה אישית.

המילה הזו היא… נו טוב, כבר הבנתם, נכון?

המילה "אני".

איך אומרים את הדבר הבסיסי והחיוני הזה בערבית?

האם זה תמיד אותו דבר?

האם יש קאטצ'?

האם יש סודות קטנים שהמורים לסלנג שומרים לעצמם?

האמת היא שיש קצת מכל דבר.

ואנחנו הולכים לצלול פנימה.

עמוק.

ולא לצאת עד שתדעו על ה"אני" הערבי את כל מה שאפשר לדעת.

ואפילו קצת יותר.

בלי בלבול.

בלי כאב ראש.

רק את כל האמת בפרצוף (החייכני) על איך להביע את עצמכם בערבית כמו אלופים.

רק מילה אחת, עולם שלם: לומר 'אני' בערבית

בואו נתחיל עם הבסיס.

הליבה.

המילה הרשמית, הסטנדרטית, זו שכל ערבי בעולם יבין אותה בלי למצמץ.

זו המילה: אַ֫נָא (أنا).

כן, כן.

פשוט ככה.

שלוש אותיות קסומות.

אלף, נון, אלף (עם המדה, הסימן הקטן שעל האלף הראשונה, שמציין שהיא התחלת מילה והיא נשמעת כמו 'א').

אַ֫נָא.

זאת המילה ל"אני" בערבית ספרותית (הידועה גם כערבית תקנית מודרנית, או פשוט MSA).

ואם אתם מתחילים ללמוד, זו המילה הראשונה שאתם צריכים לנעוץ עמוק בזיכרון.

היא משמשת בכל מקום.

בחדשות.

בספרים.

בנאומים רשמיים.

ולרוב גם בשיחות יומיומיות, כי היא נשמעת טוב וכולם רגילים אליה.

אז זהו? סיימנו? רק אַ֫נָא וזהו?

הלו הלו.

לא כל כך מהר.

זוכרים שאמרנו שיש קאטצ' קטן?

ושצריך לצלול עמוק?

אז הנה אנחנו מתחילים לגרד את פני השטח (העמוקים).

בעוד ש-אַ֫נָא היא המילה הבסיסית והנכונה תמיד, לשפות יש חיים משל עצמן.

ובמיוחד לשפה הערבית, שהיא עולם שלם של דיאלקטים, מבטאים, ווריאציות מקומיות.

אז מה קורה כשאנחנו יורדים מה"ערבית של הספרים" ל"ערבית של הרחוב"?

האם אַ֫נָא נשארת בדיוק כפי שהיא?

בדרך כלל כן.

אבל עם טוויסט קטן.

הטוויסט הדיאלקטי: איך אומרים 'אני' באמת (לפעמים) ברחוב?

אַ֫נָא (anā) היא הצורה הרשמית והמלאה.

בדיבור יומיומי, אנשים נוטים לקצר דברים.

לפשט.

כמו שבעברית לפעמים אומרים "אני" ולפעמים רק "ני" בסוף מילה (פחות נפוץ בזמן האחרון, אבל פעם היה). בטח שלא משתמשים ב"אָנֹכִי" כל הזמן.

גם בערבית זה קורה.

העיצור האחרון של אַ֫נָא הוא אלף, שזה כמו קמץ ארוך (אה). בסוף מילה, קמץ כזה נוטה לפעמים להתקצר.

אז בדיאלקטים רבים, אנשים אומרים פשוט אַ֫נָא (ana).

הפסיקו להתאמץ עם הארכת התנועה בסוף.

אנא.

כמו "אנא" בבקשה בעברית, רק בלי הניקוד המבלבל (ובערבית זה בכלל אני, לא אנא).

פשוט אנא.

בואו נראה איך זה מתנהג בכמה דיאלקטים פופולריים:

• הדיאלקט המצרי: שם תשמעו לרוב אנא (ana). קצר ולעניין. זה נשמע מאוד טבעי למצרים.
• הדיאלקט הלבנטיני (סוריה, לבנון, ירדן, פלסטין): גם פה השכיח הוא אנא (ana). בלבנון וסוריה לפעמים יש וריאציות קלות במבטא, אבל המילה הבסיסית היא אנא.
• דיאלקטים של המפרץ (כווית, ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות, בחריין): שוב, אנא (ana) היא הצורה הנפוצה. אולי עם מבטא כבולי יותר או שונה מעט בצליל ה'א' בהתחלה, אבל עדיין אנא.
• דיאלקטים מגרביים (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב): פה יכולות להיות יותר וריאציות. ברוב המקומות תשמעו אנא (ana), אבל בחלק מהאזורים, בעיקר מרוקו ואלג'יריה, יש צורות כמו אנאי (anay), עם "י" קטנה בסוף. זה לא תקני, אבל לגמרי מקובל ומובן בדיאלקט.

השורה התחתונה:

אַ֫נָא (anā) תמיד עובדת.

אנא (ana) עובדת כמעט תמיד בדיבור יומיומי.

וריאציות כמו אנאי הן ספציפיות לדיאלקטים מסוימים ולא הכרחיות כדי להיות מובנים, אבל נחמד לזהות אותן.

שאלות ותשובות קצרצרות (כי בטח כבר התחלתם לתהות):

שאלה: אם אני נוסע למצרים, להגיד אַ֫נָא או אנא?

תשובה: בשניהם תהיה מובן לגמרי. אנא (הקצרה) תגרום לך להישמע קצת יותר טבעי למצרים.

שאלה: האם אַ֫נָא משתנה אם אני גבר או אישה?

תשובה: לא! אַ֫נָא (וכן אנא הדיאלקטית) היא מילה ניטרלית מגדרית לחלוטין. היא משמשת גם גברים וגם נשים.

שאלה: מאיפה מגיעה המילה אנאי בדיאלקטים המגרביים?

תשובה: זו התפתחות דיאלקטית פנימית. בדיוק כמו ששפות מתפתחות ומשתנות בכל העולם, גם הדיאלקטים הערביים עוברים שינויים.

שאלה: האם עדיף ללמוד את ה"אני" של כל דיאלקט בנפרד?

תשובה: בהתחלה, התמקד באַ֫נָא/אנא הסטנדרטית/נפוצה. ככל שתעמיק בדיאלקט ספציפי, תכיר את הווריאציות המקומיות.

הסוד הגדול: מתי לא צריך בכלל לומר 'אני' (ואיך השפה עושה קסמים)

אוקיי, אז אנחנו יודעים את המילה. אַ֫נָא.

אבל הנה מגיע החלק הכי מגניב, והכי חשוב להבנה מעמיקה של ערבית.

בניגוד לעברית או אנגלית, שבהן לרוב חייבים להשתמש ב"אני" כדי להביע את עצמכם (אני הולך, I go), בערבית זה שונה.

הרבה פעמים, ה"אני" נמצא כבר… בתוך המילה!

איפה בדיוק?

בצורת הפועל.

כן, כן.

כמו שבספרדית או איטלקית, למשל, סיומת הפועל כבר אומרת מי עושה את הפעולה.

בערבית, האות הראשונה של הפועל בזמן הווה (או ה"מֻדַארִעַ" – المضارع) מספרת לכם הכל.

האות הראשונה של פועל ב-MSA בזמן הווה, כשמדובר ב"אני", היא תמיד אַ֫ (אליף עם פתחה).

למשל:

• הפועל "לכתוב" הוא כַּתַבַ (كتب – בזמן עבר, השורש כ-ת-ב).
• זמן הווה, אני כותב/ת: אַכְּתֻ֫בּ (أكتب). שימו לב לאות אַ בהתחלה.

ובגלל שה-אַ בהתחלת הפועל כבר אומרת שזה "אני", לרוב אין צורך לומר אַ֫נָא לפני הפועל.

אפשר פשוט להגיד אַכְּתֻ֫בּ (أكتب) וזה אומר "אני כותב/ת".

מדהים, נכון?

זה חוסך מילים וזמן.

ודוגמאות נוספות:

• הפועל "לאכול": אַאכֻּ֫לּ (آكل) – אני אוכל/ת. שימו לב לאלף עם המדה בהתחלה.
• הפועל "ללכת": אַזְהַ֫בּ (أذهب) – אני הולך/ת.
• הפועל "לדבר": אַתַכַּ֫לַּם (أتكلم) – אני מדבר/ת.

בכל המקרים האלה, האות אַ/אַא בהתחלה היא המפתח.

היא ה"אני" המובנה.

אז מתי בכל זאת נשתמש ב-אַ֫נָא לפני הפועל?

כשרוצים להדגיש!

כמו בעברית: במקום "אני הולך" (שזה נורמלי), נגיד "אני הולך!" אם מישהו חשב שאני נשאר, או אם רוצים להבליט שדווקא אני עושה את זה.

בערבית זה דומה מאוד.

אַ֫נָא אַכְּתֻ֫בּ (أنا أكتب) – "אני כותב!" (בניגוד למישהו אחר, או להדגשת הפעולה שלי).

לרוב, פשוט אַכְּתֻ֫בּ מספיק בהחלט.

'אני' ו'יש לי': איך אומרים שיש משהו (ומתחבאים בתוך מילה אחרת)

עוד מקרה קלאסי שבו ה"אני" מתחבא הוא בצירופים שמביעים שייכות או קיום ("יש לי").

במקום להגיד "אני יש לי", שברוב השפות נשמע מוזר, בערבית משתמשים במבנים מיוחדים.

העיקרי שבהם הוא המילה עִנְדִ֫י (عندي).

עִנְדִ֫י מורכבת משני חלקים:

• עִנְדַ (عند) – שפירושו "אצל" או "ליד".
• ִ֫י (-) – זו סיומת שמתחברת למילים ומביעה שייכות לגוף ראשון יחיד ("שלי", "אותי", "לי").

כשמחברים אותם, מקבלים עִנְדִ֫י – שפירושו המילולי הוא "אצלי", אבל בפועל משמעותו היא "יש לי".

דוגמאות:

• עִנְדִ֫י כִּתַ֫אבּ (عندي كتاب) – יש לי ספר.
• עִנְדִ֫י סַיַּ֫ארַה (عندي سيارة) – יש לי מכונית.

שימו לב?

אין צורך ב-אַ֫נָא!

המילה עִנְדִ֫י כבר מכילה את ה"אני" בתוכה.

הסיומת ִ֫י היא ה"אני" פה.

שוב, אם רוצים להדגיש שדווקא לי יש (ולא למישהו אחר), אפשר להוסיף אַ֫נָא:

אַ֫נָא עִנְדִ֫י כִּתַ֫אבּ (أنا عندي كتاب) – *אני* יש לי ספר (כאילו להבדיל מיוסף שאין לו ספר). אבל זה פחות נפוץ בשיחה רגילה.

יש עוד מבנה דומה, פחות נפוץ ל"יש לי" חומרי, אבל שכיח ל"יש לי" בהקשרים אחרים (למשל "יש לי אח", "יש לי רעיון"), וזה המבנה עם לַ (لִ֫י – لي).

לַ (לִ֫י) מורכבת מהאות לַ (לָם – ל') שפירושה "ל-" או "בשביל-" והסיומת ִ֫י ("שלי", "לי").

לִ֫י (لي) פירושו "לי" או "יש לי" בהקשר של שייכות משפחתית או דברים מופשטים.

• לִ֫י אַח (لي أخ) – יש לי אח. (נשמע מוזר לומר "יש לי אח אצלי")
• לִ֫י פִכְּרַה (لي فكرة) – יש לי רעיון.

גם פה, הסיומת ִ֫י עושה את העבודה של ה"אני".

שאלות ותשובות נוספות (כי אנחנו מעמיקים, זוכרים?):

שאלה: האם יש עוד פעלים שמתחילים ב-אַ והם לא "אני"?

תשובה: לא בזמן הווה! בצורת הפועל בזמן הווה, אם האות הראשונה היא אַ/אַא, זה תמיד גוף ראשון יחיד – "אני".

שאלה: האם אני יכול תמיד להוסיף אַ֫נָא לפני פועל או לפני עִנְדִ֫י/לִ֫י?

תשובה: טכנית כן, זה לא "טעות" גסה מבחינה דקדוקית. אבל זה נשמע פחות טבעי בדיבור רגיל, אלא אם כן רוצים הדגשה מיוחדת. זה כמו בעברית להגיד "אני אני רוצה" במקום "אני רוצה".

שאלה: מה ההבדל המדויק בין עִנְדִ֫י ל-לִ֫י?

תשובה: עִנְדִ֫י משמש בעיקר לשייכות של חפצים מוחשיים או דברים שנמצאים "אצלך" (כסף, מפתחות, מכונית). לִ֫י משמש לשייכות מופשטת או משפחתית (אח, רעיון, זכות, חובה). יש קצת חפיפה, אבל זו ההבחנה הכללית.

'אני מרגיש', 'אני שמח': איך משתמשים ב'אני' עם תארים (שם תואר)?

טוב, אז ראינו מתי ה"אני" מתחבא בתוך פעלים ואיך אומרים "יש לי".

מה קורה כשאנחנו רוצים להביע תחושה, מצב או תכונה?

כלומר, להשתמש ב"אני" יחד עם שם תואר (תואר)?

פה אין קסמים מיוחדים.

פה אנחנו משתמשים יפה במילה אַ֫נָא (או אנא בדיאלקט).

אחריה מגיע שם התואר שמתאר אותנו.

יש רק דבר אחד קטן לזכור:

שם התואר צריך להתאים למין של הדובר.

אַ֫נָא אמנם ניטרלית מגדרית, אבל שם התואר שאחריה חייב להתאים למי שאומר אותה!

אם גבר אומר:

• אַ֫נָא סַעִיד (أنا سعيد) – אני שמח. (סַעִיד הוא שם תואר בזכר).

אם אישה אומרת:

• אַ֫נָא סַעִידַה (أنا سعيدة) – אני שמחה. (סַעִידַה הוא שם תואר בנקבה, לרוב עם תַא מַרְבּוּטַה – ة – בסוף).

זה נכון לכל תואר שתשתמשו בו:

• אַ֫נָא תַעְבַּ֫אן (أنا تعبان) – אני עייף (גבר).
• אַ֫נָא תַעְבַּ֫אנַה (أنا تعبانة) – אני עייפה (אישה).

קל, נכון?

פשוט זוכרים להשתמש ב-אַ֫נָא ולאחר מכן בתואר בצורת זכר או נקבה בהתאם למי שמדבר.

'אני מ…', 'אני ב…', 'אני עם…': 'אני' עם מילות יחס

עוד מקרה שכיח הוא כשרוצים להגיד מאיפה אנחנו, איפה אנחנו נמצאים, או עם מי אנחנו.

זה המקום להשתמש ב-אַ֫נָא בתוספת מילת יחס והמקום/אדם הרלוונטי.

דוגמאות פשוטות:

• אַ֫נָא מִן אִסְרַאאִ֫יל (أنا من إسرائيل) – אני מישראל. (מִן – מילת יחס "מ-").
• אַ֫נָא פִי לַ֫נְדַן (أنا في لندن) – אני בלונדון. (פִי – מילת יחס "ב-").
• אַ֫נָא מַעַ מֻחַמַּד (أنا مع محمد) – אני עם מוחמד. (מַעַ – מילת יחס "עם").

אין פה הפתעות גדולות.

פשוט שמים את אַ֫נָא בהתחלה, ומשם ממשיכים כרגיל עם מילת היחס והמילה שאחריה.

שימו לב שגם כאן, אם רוצים הדגשה ("אני מישראל, לא הוא"), אפשר להוסיף אַ֫נָא למשפטים שגם בלעדיה יהיו מובנים בהקשר.

למשל, אם מישהו שאל "מאיפה אתם?", התשובה "מִן אִסְרַאאִ֫יל" לבד יכולה להספיק בהחלט, כי ברור שאתם מדברים על עצמכם.

אבל אַ֫נָא מִן אִסְרַאאִ֫יל נשמעת יותר "מלאה" ונכונה.

טעויות נפוצות (וכמה קל להימנע מהן!)

אז מה הדברים העיקריים שמתחילים לפעמים מפספסים?

הנה כמה נקודות שיעזרו לכם להימנע ממבוכות קטנות:

• התעלמות מצורת הפועל: הטעות הכי נפוצה היא להשתמש ב-אַ֫נָא ואז בצורת הפועל הלא נכונה. זכרו – בזמן הווה, פועל של "אני" תמיד מתחיל באות אַ/אַא. ורוב הזמן, האות הזו לבדה מספיקה ולא צריך את אַ֫נָא לפני!
• בלבול בין עִנְדִ֫י ל-לִ֫י: בהתחלה זה מבלבל. זכרו: עִנְדִ֫י לדברים מוחשיים, לִ֫י לדברים מופשטים/משפחתיים. עם הזמן והתרגול זה נכנס לראש.
• שכחה להתאים את שם התואר: אם את אישה, חשוב לומר אַ֫נָא סַעִידַה ולא אַ֫נָא סַעִיד. זה משפט פשוט אבל התאמת המין חשובה מאוד.
• ניסיון להדביק "אני" לכל דבר: אחרי שלמדתם את המילה, לפעמים יש דחף להשתמש בה בכל משפט. זכרו את ה"אני" המובנה בפעלים ובמבני "יש לי". השפה נשמעת יותר טבעית כשמשמיטים את אַ֫נָא במקומות שזה לא הכרחי.

אבל רגע, אל תילחצו!

אלה לא טעויות קריטיות שיגרמו לכם לא להיות מובנים.

ערבים מבינים שלומדי שפה עושים טעויות.

המטרה שלנו כאן היא פשוט לעזור לכם להישמע כמה שיותר טוב ונכון, וכמה שיותר מהר.

עוד כמה שאלות שאולי צצות לכם בראש:

שאלה: אם אני לא בטוח אם להשתמש ב-אַ֫נָא או להשמיט אותה, מה עדיף?

תשובה: אם אתה מתחיל, עדיף להשתמש ב-אַ֫נָא. זה אמנם לא תמיד הכי טבעי, אבל זה תמיד נכון דקדוקית (מלבד במבנים ספציפיים מאוד) ויגרום לך להיות מובן. עם הניסיון תדע מתי אפשר להשמיט.

שאלה: האם יש עוד דרכים לומר "אני" בערבית שאני לא מכיר?

תשובה: הצורה הבסיסית היא תמיד סביב השורש א-נ. בדיאלקטים עתיקים מאוד או נדירים ייתכנו וריאציות זניחות, אבל עבור כל דובר ערבית מודרנית, אַ֫נָא וצורותיה הדיאלקטיות (אנא, אנאי) הן היחידות הרלוונטיות.

שאלה: האם יש קשר בין אַ֫נָא הערבית ל"אני" העברית?

תשובה: בהחלט! עברית וערבית הן שתיהן שפות שמיות. המילה המקבילה לגוף ראשון יחיד קיימת עם צלילים דומים מאוד בשפות רבות במשפחה הזו (אכדית, ארמית ועוד). זה עוד הוכחה לקשר העתיק והמרתק בין השפות האלה.

איך מתקדמים מכאן? הופכים את ה'אני' שלכם למאסטרו

עכשיו אתם יודעים את הסוד.

או יותר נכון, את כל הסודות הקטנים שמרכיבים את התמונה הגדולה של המילה "אני" בערבית.

אתם יודעים את הצורה הרשמית.

אתם מכירים את הווריאציות הדיאלקטיות.

אתם מבינים מתי ה"אני" מתחבא בתוך הפועל ומתי לא צריך אותו כלל.

אתם יודעים להשתמש בו עם תארים ומילות יחס.

ואתם מודעים לטעויות נפוצות ויודעים איך להתגבר עליהן.

זה לא מעט!

זו למעשה כל הליבה של השימוש הנכון ב"אני" בכל סיטואציה בערבית.

מה עכשיו?

לתרגל!

הרבה!

תתחילו לבנות משפטים פשוטים:

• אַ֫נָא תַלְמִיז / תַלְמִיזַה (אני תלמיד/ה).
• אַכְּתֻ֫בּ אַלַّאן (אני כותב/ת עכשיו).
• עִנְדִ֫י סוּאַאל (יש לי שאלה).
• אַ֫נָא גַ׳וְעַאן / גַ׳וְעַאנַה (אני רעב/ה).
• אַ֫נָא מִן תֵל אַבִ֫יבּ (אני מתל אביב).

כל משפט קטן שתבנו.

כל פעם שתנסו להביע את עצמכם בערבית.

אתם מחזקים את השריר הלשוני הזה.

הופכים את ה"אני" שלכם לטבעי.

לבטוח.

וזה, חברים וחברות, הצעד הראשון (והמכריע) בלהפוך לדוברי ערבית שמביעים את עצמם בחופשיות.

אז קדימה.

צאו לדרך.

ה"אני" שלכם מחכה לפרוץ החוצה בערבית.

בהצלחה!