איך אומרים מי זה בערבית – המדריך הקצר שילמד כל ישראלי!

שניה רגע. אתם יושבים בבית קפה בנצרת, שומעים שיחה לידכם, ופתאום מישהו אומר משהו ואתם חושבים לעצמכם: "מי זה לעזאזל שהם מדברים עליו ככה?". או אולי אתם עונים לטלפון, שומעים קול לא מוכר, ורוצים לדעת מי בצד השני לפני שאתם ממשיכים. זה קורה כל הזמן, נכון? השאלה הפשוטה הזו, "מי זה?", היא אחת מאבני היסוד של כל אינטראקציה אנושית. בלעדיה, אנחנו קצת אבודים בעולם. אז עכשיו בואו נדבר על זה בערבית. כי להגיד "מי זה?" זה הרבה יותר מסתם לתרגם שתי מילים. זה לפתוח דלת לעולם שלם של ניואנסים, תרבות, ואפילו קצת דרמה. תתכוננו לצלול עמוק, כי בסוף המאמר הזה לא רק תדעו איך לשאול "מי זה?" בכל סיטואציה אפשרית, אלא גם תבינו למה זה חשוב כל כך. וכן, מבטיחים שלא תרגישו שצריך לחזור לגוגל אחר כך.

מה זה "מי זה?" בכלל? בואו נתחיל מהבסיס

אז מהי הדרך הכי פשוטה והכי בסיסית לשאול את השאלה הקריטית הזו בערבית? יש לנו שני מועמדים עיקריים, ותאמינו או לא, שניהם קשורים למין הדקדוקי של ה"זה" הזה שאנחנו שואלים עליו. כן, גם ל"זה" יש מין בערבית. מי היה מאמין?

המועמדים הם: مين هذا؟ (מין האד'א?) ו-مين هذه؟ (מין האד'הי?).

בואו נפרק את זה:

• مين (מין): זו המילה שמשמעותה "מי". פשוט, נכון? זו מילה די נפוצה ושימושית ששומעים הרבה בדיבור יומיומי.
• هذا (האד'א): זו מילת הרמז שמשמעותה "זה", בצורת זכר. משתמשים בה כששואלים על גבר, ילד, או בעל חיים ממין זכר, או אפילו על חפץ ממין זכר (כן, לחפצים יש מין בערבית, וזה סיפור לזמן אחר…).
• هذه (האד'הי): וזו מילת הרמז שמשמעותה "זו" או "זאת", בצורת נקבה. משתמשים בה כששואלים על אישה, ילדה, בעל חיים ממין נקבה, או חפץ ממין נקבה.

אז כשאנחנו שואלים مين هذا؟ אנחנו בעצם אומרים: "מי זה (הזכר)?" וכשאנחנו שואלים مين هذه؟ אנחנו אומרים: "מי זאת (הנקבה)?".

קל, לא? יחסית. כמו תמיד בשפות, הדברים מתחילים פשוט ואז… הופכים למעניינים יותר.

1.1. רגע, האיות משתנה בניבים? אוי ואבוי…

טוב, אז כמו שאתם ודאי יודעים (או עומדים לגלות בדרך הקשה והמהנה), ערבית היא לא שפה אחת אחידה. יש המון ניבים! וכל ניב והטוויסט הקטן שלו. וכן, זה משפיע גם על השאלה הפשוטה הזו.

הצורה مين (מין) למילה "מי" היא די נפוצה ברוב הניבים המדוברים. אבל יש גם צורות אחרות. למשל:

• בלהגות מסוימות (נגיד, במצרים) אפשר לשמוע مين (מין) אבל גם مين اللي (מין אלי) או אפילו مين دا؟ (מין דא – זכר) ו-مين دي؟ (מין די – נקבה). כן, ה"האד'א" וה"האד'הי" התכווצו והשתנו.
• בלבנט (סוריה, לבנון, ירדן, פלסטין) مين هذا؟ / مين هذه؟ הן הצורות הכי נפוצות. אבל אל תתפלאו לשמוע גם مين هاد؟ (מין האד – זכר) ו-مين هادي؟ (מין האדי – נקבה). ה"אד'" בסוף קצת נבלע.
• במגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה) זה בכלל עולם אחר! המילה "מי" היא לרוב شكون (שכּוּן). וה"זה"? هذا (האד'א) / هذه (האד'הי) קיימות, אבל יש גם צורות מקומיות אחרות. למשל, במרוקו, אפשר לשאול شكون هذا؟ אבל גם להשתמש בצורות אחרות. זה הופך להיות הרפתקה בלשנית!
• במפרץ (מדינות המפרץ הפרסי) مين هذا؟ / مين هذه؟ גם נפוצות, אבל כמו תמיד, יש ניואנסים מקומיים.

השורה התחתונה? אם אתם לא בטוחים, مين هذا؟ / مين هذه؟ הן בדרך כלל הבחירה הבטוחה שתובן ברוב המקומות, בעיקר אם אתם מדברים ערבית לבנטינית או שאתם רק מתחילים. אבל כדי להישמע כמו מקומיים… צריך להשקיע בניב הספציפי.

2. לא רק "מי זה?". מה לגבי "מי אלה?"

יפה מאוד. עכשיו אנחנו יודעים לשאול על יחיד, זכר או נקבה. אבל מה קורה כשאנחנו רואים קבוצה של אנשים ולא יודעים מי הם? אנחנו צריכים לשאול "מי אלה?". ובערבית, כמו בחיים, כשזה רבים, זה קצת שונה.

הצורה הנפוצה ביותר לשאול "מי אלה?" היא مين هدول؟ (מין הדול?) או مين هذول؟ (מין הד'וול?). המילה هدول / هذول היא צורת הריבוי של "זה" / "זאת" בניבים רבים (בעיקר לבנטיניים). זו צורה ניטרלית מבחינת מין – משתמשים בה גם לקבוצה של גברים, גם לקבוצה של נשים, וגם לקבוצה מעורבת.

אבל רגע, זה לא יכול להיות כל כך פשוט, נכון? בטח שלא.

בערבית ספרותית (פסיחה), צורת הרבים של "זה" / "זאת" היא هؤلاء (האֻלַאאְ). אז בספרותית (שכמעט לא משתמשים בה לדיבור יומיומי), השאלה תהיה من هؤلاء؟ (מן האֻלַאאְ?). שימו לב שהמילה "מי" בספרותית היא من (מן) ולא مين (מין). כן, פרט שולי אבל חשוב.

בחזרה לניבים:

• במצרים, לשאול "מי אלה?" זה לרוב مين دول؟ (מין דול?).
• במגרב, זה יכול להיות شكون هذوا؟ (שכּוּן הד'ווא?) או צורות אחרות לגמרי, תלוי איפה בדיוק אתם.

אז שוב, אם אתם רוצים ללכת על בטוח ברוב הניבים המדוברים, مين هدول؟ היא אופציה מצוינת. אם אתם מדברים עם מישהו ממצרים, אולי כדאי להשתמש ב-مين دول؟. והכי חשוב? להקשיב! לשמוע איך המקומיים שואלים.

2.1. למה יש כל כך הרבה וריאציות? תרגעו, זה לגיטימי

אוקיי, אולי הראש שלכם כבר מתחיל קצת להתבלבל מכל ה"האד'א", "האד'הי", "האד", "האדי", "דול", "הדול", "האֻלַאאְ"… ולמה לעזאזל יש מילה אחרת ל"מי" בספרותית? זה נראה כמו התעללות בלשנית, אני יודע.

אבל יש סיבה! וזה בכלל לא כזה נורא. שפות מתפתחות. ניבים נוצרים. זה קורה בכל שפה בעולם. תחשבו על אנגלית – יש הבדל בין אנגלית בריטית לאמריקאית לאוסטרלית. גם שם יש מילים שונות, מבטאים שונים, ואפילו מבנים דקדוקיים שונים לפעמים. בערבית זה פשוט בולט יותר כי הניבים לפעמים שונים ממש זה מזה, הרבה יותר מאנגלית בריטית ואמריקאית.

הורג אותי ההבדל? קצת. אבל זה גם מה שהופך את הלימוד למעניין. כל ניב הוא כמו עולם קטן בפני עצמו, עם ההיסטוריה, התרבות והאנשים שלו. ולדעת איך לשאול "מי זה?" בניב הנכון זה כמו לקבל מפתח סודי לאותו עולם.

אז במקום להתבאס, תנסו לחשוב על זה כעל אתגר מרתק. איזה ניב הכי מעניין אתכם? איפה אתם הכי צפויים להשתמש בערבית? תתחילו משם, ותתרכזו בצורות הנפוצות של הניב הזה.

3. סיטואציות שונות, שאלות שונות? לפעמים כן

השאלה "מי זה?" לא תמיד נשאלת בוואקום. הסיטואציה משנה. ובעולם הערבי, כמו בכל תרבות שמייחסת חשיבות לנימוס, לפעמים הדרך שבה שואלים יכולה להשתנות.

3.1. על קו טלפון: מי המדבר?

זו סיטואציה קלאסית. הטלפון מצלצל, עניתם, ואתם לא מזהים את הקול. איך שואלים "מי זה?" בצורה מנומסת?

במקום לשאול ישירות مين هذا؟ (שזה יכול להישמע קצת בוטה בטלפון), נהוג יותר לשאול:

• مين معي؟ (מין מעי?) – "מי איתי?" (מי מדבר איתי?)
• مين حضرتك؟ (מין חַצְ'רַתַכְּ – זכר) / مين حضرتكِ؟ (מין חַצְ'רַתִכְּ – נקבה) – "מי כבודך?" (דרך מנומסת מאוד לשאול "מי אתה?"). המילה حضرتك / حضرتكِ היא פנייה רשמית ומכובדת ל"אתה" / "את".

אלה שאלות הרבה יותר מתאימות לשיחת טלפון עם אדם שאתם לא מכירים.

3.2. בדלת: מי שם?

מישהו דופק בדלת. אתם לא מצפים לאף אחד. לפני שפותחים, מה שואלים?

פה אפשר לשאול:

• مين؟ (מין?) – פשוט "מי?". זו הצורה הכי ישירה, קצת כמו לשאול בעברית "מי שם?". קצרה ויעילה.
• مين بالباب؟ (מין בִּאלְבַּאבּ?) – "מי בדלת?". קצת יותר מפורט מהצורה הקצרה.
• مين اللي بدق؟ (מין אלי בִּדֻקּ?) – "מי זה שדופק?". צורה נפוצה בלבנט. ה-اللي (אלי) היא מילת חיבור שמשמעותה "אשר" או "ש-".

שימו לב, במקרה הזה אנחנו שואלים על האדם שדופק, לא על "זה" או "זאת" ספציפיים. לכן צורות ה"האד'א" / "האד'הי" פחות מתאימות.

3.3. רואים מישהו מרחוק: מי זה האדם ההוא?

אתם רואים מישהו מרחוק ולא בטוחים מי זה. איך שואלים על מישהו שהוא לא ממש "זה" (קרוב אליכם) אלא יותר "הוא" (רחוק מכם)?

פה נכנסות לתמונה מילות הרמז לרחוק:

• ذلك (דַ'אלִכְּ) – "ההוא" (זכר ספרותי).
• تلك (תִלְכְּ) – "ההיא" (נקבה ספרותית).
• أولئك (אֻולַאאִכְּ) – "ההם" / "ההן" (רבים ספרותי).

אבל כאמור, אנחנו מתעסקים בעיקר בניבים מדוברים.

בניבים מדוברים, מילות הרמז לרחוק משתנות מאוד. למשל:

• בלבנט: هداك (הדאכְּ – זכר), هداكِ (הדאכִּי – נקבה), هدولاك (הדולאכְּ – רבים).
• במצרים: داك (דאכְּ – זכר), ديك (דיכְּ – נקבה), دوليك (דולִיכְּ – רבים).

אז לשאול "מי זה ההוא שם?" יהיה:

• בלבנט: مين هداك؟ (מין הדאכְּ?)
• במצרים: مين داك؟ (מין דאכְּ?)

ולשאול "מי אלה ההם שם?" יהיה:

• בלבנט: مين هدولاك؟ (מין הדולאכְּ?)
• במצרים: مين دوليك؟ (מין דולִיכְּ?)

אוי ואבוי, נכון? אל תדאגו. לרוב, בשיחה יומיומית, אם מישהו לא קרוב אליכם אבל עדיין בטווח ראייה סביר, אפשר להסתפק גם ב-مين هذا؟ / مين هذه؟ / مين هدول؟. המשלב הרחוק יותר נכנס לתמונה כשהמרחק גדול יותר או כשרוצים להיות מדויקים במיוחד.

4. שאלות ותשובות בזק!

בטח יש לכם עכשיו כמה שאלות בוערות. בואו נעצור רגע ונענה על כמה מהן לפני שממשיכים לצלול עמוק יותר.

ש: האם אפשר להשתמש ב-مين هذا? כשאני רואה משהו שאני לא מזהה, נגיד, חפץ?

ת: כן! בהחלט. שוב, זה תלוי במין הדקדוקי של החפץ. אם החפץ הוא ממין זכר בערבית, תשאלו مين هذا؟. אם הוא ממין נקבה, תשאלו مين هذه؟. לפעמים בערבית מדוברת (לא תמיד, זה תלוי ניב), אפשר להשתמש ב-شو هذا؟ (שוּ האד'א?) או شو هذه؟ (שוּ האד'הי?) שמשמעותו יותר "מה זה?". אבל "מי זה?" עדיין יכול לשמש לשאלה כמו "מי (של האנשים) זה?" בהקשר מסוים, גם על חפץ כמו תמונה או פסל. סקרנות בריאה!

ש: מה ההבדל בין מין (مين) למן (من)?

ת: ההבדל הוא בעיקר במשלב ובניב. من (מן) היא מילת השאלה ל"מי" בערבית ספרותית (פסיחה). مين (מין) היא הצורה המקבילה בניבים המדוברים הנפוצים (לבנט, מצרים, מפרץ ועוד). בשיחה יומיומית, כמעט תמיד תשמעו مين.

ש: אם אני לא בטוח אם זה גבר או אישה, באיזו צורה כדאי להשתמש?

ת: שאלה מצוינת! אם אתם לא בטוחים לגבי המין הדקדוקי של מי שאתם שואלים עליו, הכי בטוח ללכת על הצורה הניטרלית של הרבים: مين هدول؟ (מין הדול?). כן, גם אם זה רק אדם אחד. זה לא נשמע מוזר כמו שנדמה, כי אתם בעצם שואלים על "אלה" (כמין כללי של אנשים) גם אם מדובר רק באחד. לחלופין, אפשר לשאול مين الشخص هاد/هذا؟ (מין א-שַّחְס האד/האד'א?) – "מי האדם הזה?". זה הכי ברור וחד משמעי.

ש: האם יש דרך לשאול "מי זה?" בצורה עוד יותר מנומסת מ-"מי כבודך?"?

ת: הדרך המנומסת ביותר היא לרוב להוסיף מילות נימוס לפני או אחרי השאלה. לדוגמה, אפשר להגיד لو سمحت (לוּ סַמַחְתְּ – זכר) / لو سمحتِ (לוּ סַמַחְתִּי – נקבה) שמשמעותו "בבקשה" או "סליחה", ואז לשאול مين حضرتك؟. או אחרי השאלה, אפשר להוסיף תואר נימוסי כמו يا أستاذ (יא אוּסְתַאדְ') – "אדוני (מורה/מר)" או يا مدام (יא מַדַאם) – "גברתי (לנשים נשואות)" וכו'. אבל مين حضرتك؟ כשלעצמה כבר נחשבת מנומסת מאוד ברוב הסיטואציות.

ש: האם הצליל 'ד' ב-هذا (האד'א) הוא כמו ד' בעברית?

ת: שאלה מעולה שנוגעת בהגייה! הצליל ד' בערבית (האות ذ – ד'אל) הוא צליל שקיים רק במילים מסוימות, בעיקר בשאולות מערבית ספרותית לניבים. הוא נשמע כמו הצליל th במילה האנגלית "the". בניבים מדוברים רבים, הצליל הזה נוטה להפוך לצליל ז' (זין – ز) או ד' רגילה (דאל – د). אז בעוד שבערבית ספרותית זה ד' כמו ב-"the", בניבים רבים תשמעו האזא או האדא במקום האד'א. חשוב להיות מודעים לזה, אבל אל תתנו לזה להלחיץ אתכם יותר מדי בהתחלה. מקומיים יבינו אתכם גם אם תגידו "האדא" במקום "האד'א".

ש: כמה חשוב לדייק במין הדקדוקי (האד'א/האד'הי)?

ת: חשוב, כי טעות יכולה לגרום לאי-הבנה או להישמע קצת מצחיק או ילדותי. אבל אל תתייאשו אם טועים בהתחלה. זה קורה! עם הזמן והתרגול זה נהיה אוטומטי. אם אתם ממש לא בטוחים, כפי שאמרנו, צורת הרבים مين هدول؟ יכולה להיות פתרון זמני, או לשאול על האדם: مين الشخص هاد/هذا؟.

ש: האם יש מקרים שבהם לשאול "מי זה?" יכול להיות פחות מנומס?

ת: כן, כמו בכל שפה. אם אתם שואלים מישהו מוכר בצורה בוטה מדי או בחקירה, זה יכול להישמע לא מנומס. למשל, אם אתם יודעים מי זה אבל שואלים בנימה חשדנית, זה כבר עניין של טון ולא של מילים. המילים עצמן (مين هذا؟ וכו') הן ניטרליות, הכל תלוי בהקשר, בטון הדיבור, ובשפת הגוף שלכם. וכמו תמיד, חיוך קטן עושה פלאים!

5. המלכודות הנסתרות: למה זה לא תמיד פשוט כמו שזה נראה?

אוקיי, אז עברנו על הצורות הבסיסיות, הווריאציות בניבים ובסיטואציות. עכשיו בואו נדבר על למה הנושא הזה עמוק יותר ממה שנדמה. ולמה השאלה "מי זה?" יכולה להיות מפתח להבנת דברים מדהימים על ערבית ועל תרבות.

זה לא רק אדם: לפעמים אנחנו שומעים קול מהחדר השני, או רעש מוזר, או רואים תנועה בקצה העין, ושואלים "מי זה?". בערבית, כשאנחנו שואלים על משהו לא מוגדר או לא גשמי (כמו קול, רעש, או אפילו ישות בלתי נראית… נו, טוב, לא ניכנס לזה עכשיו), נשתמש בדרך כלל בצורת הזכר مين هذا؟. זה קצת כמו להגיד "מי זה הדבר הזה?". הצורה הזכרית משמשת לעיתים כברירת מחדל כשאין מין ברור או כשאנחנו מדברים בצורה כללית על משהו. מעניין, נכון?

הקשר תרבותי: בחברות מסוימות בעולם הערבי, במיוחד המסורתיות יותר, יש חשיבות רבה לדעת "מי זה" לפני שפותחים דלת, לפני שמדברים בטלפון, ולפני שמכניסים מישהו לחוג החברתי. השאלה הזו היא לא רק שאלה של זיהוי אלא גם שאלה של ביטחון, פרטיות, וקשרים חברתיים. לדעת למי אתם מדברים זה לא טריוויאלי כמו במקומות אחרים בעולם. לכן, הדרך שבה שואלים והתשובה שמתקבלת יכולות לפעמים לחשוף הרבה על הנורמות החברתיות במקום שבו אתם נמצאים.

הומור וסרקזם: כמו בעברית, גם בערבית אפשר להשתמש בשאלה "מי זה?" בצורה סרקסטית או הומוריסטית. נגיד, אם מישהו עושה משהו מטופש או מתנהג בצורה לא אופיינית, אפשר לשאול מישהו אחר בחיוך: مين هذا؟ כאילו שואלים "מי זה הפלא הזה?" או "מה קרה לו?". הטון עושה הכל פה. זה מראה עד כמה השאלה הזו מושרשת בשפה ויכולה לשרת מגוון מטרות מעבר לשאלה אינפורמטיבית פשוטה.

6. אז מה למדנו? סיכום קצר (שעושה סדר בראש!)

בואו נסכם רגע את כל הבלגן הזה, רק כדי לוודא שהכל ברור ושלא השארנו אתכם עם יותר סימני שאלה מנקודות.

• הצורה הבסיסית והנפוצה לשאול "מי זה?" (על יחיד) היא مين هذا؟ (זכר) ו-مين هذه؟ (נקבה). זכרו לדייק במין אם אתם יודעים אותו.
• לשאול "מי אלה?" (על רבים) השתמשו לרוב ב-مين هدول؟ (בניבים לבנטיניים) או مين دول؟ (בניב מצרי).
• בסיטואציות ספציפיות יש צורות מועדפות: בטלפון שאלו مين معي؟ או مين حضرتك؟. בדלת שאלו مين؟ או مين بالباب؟.
• כדי לשאול על מישהו רחוק ("מי זה ההוא?"), הצורות משתנות מאוד לפי הניב (למשל مين هداك؟ בלבנט).
• אל תפחדו מהווריאציות בניבים השונים. התחילו עם הניב שמעניין אתכם ביותר והתמקדו בו. הצורות הבסיסיות (מין האד'א/האד'הי/הדול) מובנות לרוב.
• השאלה "מי זה?" היא יותר מסתם שאלה על זיהוי; היא יכולה להיות שער להבנת ניואנסים תרבותיים וחברתיים.

זכרו תמיד, למידת שפה היא מסע. יש עליות ומורדות, רגעים שבהם מרגישים שאתם שולטים בכל, ורגעים שבהם מרים ידיים (אל תעשו את זה!). השאלה הפשוטה "מי זה?" היא דוגמה מושלמת לכך שגם בבסיס יש עומק. ועכשיו, כשאתם חמושים בכל הידע הזה, אתם יכולים לשאול את השאלה הזו בביטחון (וגם קצת הבנה סרקסטית, אם תרצו) בסיטואציות רבות בעולם הערבי.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים קול לא מוכר או רואים פרצוף חדש, אל תהססו. שאלו: مين هذا؟ או مين هذه؟ או مين هدول؟, ותתחילו שיחה. כי אחרי הכל, שפות נועדו לדבר, נכון?