אלחמאר חמאאר ולו טאר – הסרטון ששיגע את הרשת וגרם לסערה!

כשהבעיטה מגיעה ממקום בלתי צפוי: סודות שפת החמור והלב הערבי

לפעמים, בחיים, מקבלים ממישהו קרוב איזו "מכה". לא מכה פיזית, כמובן, אלא מילה חריפה, מעשה שלא ציפיתם לו, משהו שקצת מצלצל לכם לא נעים באוזן או בלב. וזה מוזר, כי זה בא ממישהו שאתם אוהבים, שקרוב אליכם. איך מתמודדים עם הדבר הזה? האם זה אומר שהיחסים מקולקלים? או שיש לזה הסבר עמוק יותר? השפות, והערבית בפרט, מלאות בביטויים ופתגמים שמכילים בתוכם חוכמה עתיקה על בדיוק סוג כזה של סיטואציות אנושיות. יש איזה משהו בביטויים על חמורים… הם תמיד קצת מפתיעים. קצת גסים, קצת מצחיקים, ואיכשהו, תמיד פוגעים בול במטרה. אז בואו ניכנס יחד לתוך עולם המטאפורות הערביות, נגלגל על הלשון כמה פתגמים פיקנטיים, ונבין למה לפעמים, גם לבעיטה הכי מפתיעה יש צדדים שלא חשבתם עליהם.

הקטע עם חמורים בשפות: מה הסיפור שלהם בכלל?

בואו נודה בזה, חמור הוא לא בדיוק הסמל האולטימטיבי לעדינות, אלגנטיות או חוכמה עילאית, נכון? בעברית, להגיד על מישהו שהוא "חמור" זה לרוב לא מחמאה. זה יכול להיות שהוא עקשן כמו פלדה, או אולי קצת טיפשון, או פשוט לא מבין רמזים. אבל רגע, זה רק צד אחד של המטבע. בהרבה תרבויות, ובוודאי בתרבויות המזרח התיכון שהיו תלויות בו מאות ואלפי שנים, לחמור יש גם דימויים אחרים לגמרי.

הוא סמל לעבודה קשה. לכוח סבל בלתי נגמר. ליכולת לשאת משאות כבדים לאורך דרכים קשות ומייגעות. הוא חיה נאמנה לבעליה (גם אם עקשנית לפעמים). הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, מהחקלאות, מהמסעות. אז כשהוא מופיע בפתגם, זה לא סתם בשביל הצחוק. הוא מביא איתו מטען שלם של דימויים ותכונות. ולפעמים, השימוש בו הוא דווקא אירוני או מטפורי במיוחד, כדי להדגיש ניגוד או סיטואציה לא צפויה.

משפטי חוכמה קטנים, פיצוץ של משמעות

אני מת על פתגמים. הם כמו קפסולות זמן לשוניות. משפט קצר, לפעמים שניים, שמכילים בתוכם דורות של ניסיון, תובנות על החיים, על אנשים, על העולם. כל תרבות וה"קודים" הפנימיים שלה, שנשמרים בתוך הפתגמים. הם עוברים מדור לדור, מתגלגלים על הלשון, ומספקים לנו דרך מהירה ומדויקת להבין סיטואציות, להסביר דברים מורכבים, ואפילו לתת לגיטימציה להתנהגויות מסוימות (בין אם טובות או רעות, תלוי בפתגם ובסיטואציה).

היופי בפתגם הוא שהוא לא אומר לך בדיוק מה לעשות, אלא נותן לך תמונה. מטאפורה. סיפור קטן עם מוסר השכל גדול. ואתה, בתור המאזין או הקורא, צריך לפענח את זה. לחבר את זה לחיים שלך. ולזה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על "ד"ר שפה" – לפרק את השפה לגורמים, להבין מאיפה הדברים מגיעים, ואיך הם עוזרים לנו להבין את העולם.

אז מה קורה כשלבעיטה מצטרפת… אהבה? סוד הפתגם הערבי

טוב, הגענו לחלק המעניין באמת. הרעיון הזה של בעיטה (שנתפסת לרוב כדבר שלילי, כואב, מפתיע לרעה) שמחוברת איכשהו למושג כמו אהבה או חיבה. זה קצת כמו שוק חשמלי קטן במוח. איך זה מסתדר? האם הפתגם אומר שאהבה כואבת? או שאוהבים חמורים? או שאוהבים את המכות שלהם? הכללה גסה וצינית על יחסים?

כמו במקרים רבים עם פתגמים, המשמעות היא בדרך כלל הרבה יותר עמוקה, מורכבת, ולפעמים גם אירונית או הומוריסטית. הפתגם המדובר, או לפחות הרעיון מאחוריו, מתייחס לסיטואציה בה מישהו קרוב אליכם, מישהו שאוהב אתכם או לפחות מחבב אתכם, עושה משהו שנראה ממבט ראשון שלילי או פוגעני. אבל ההקשר, העובדה שזה מגיע ממישהו קרוב, הופכת את זה למשהו אחר. זה לא מגיע ממקום של רוע או שנאה.

יש פתגם ערבי מפורסם שאומר משהו בסגנון "עקיצת אהוב כמו אכילת צימוקים" (عض المحبة زي أكل الزبيب – 'Adh el mahabba zayy akl el zabib). הנה, פתגם מקביל מבחינה קונספטואלית, שנותן לנו רמז עבה. נשיכה (עקיצה) נשמע כמו משהו כואב, אגרסיבי. צימוקים הם דבר מתוק, נעים, טעים. הניגוד הזה הוא מה שמעניין. הפתגם הזה אומר בעצם שגם אם אדם שאתה אוהב או שאוהב אותך עושה משהו שמעט "נושך" או פוגע, בגלל שזה מגיע ממקום של חיבה, זה בסוף "מתוק" כמו צימוקים. אולי זו התנהגות קצת מגושמת, אולי ביקורת שנאמרת לא בעדינות, אולי בדיחה שפספסה את המטרה. אבל הכוונה טובה. המקור חיובי. ולכן, אתה מקבל את זה אחרת. אתה לא מתייחס לזה כאל התקפה.

לפרק את הפתגם: מילים, מטאפורות, קסם

בואו ניקח את הפתגם המקביל "עקיצת אהוב כמו אכילת צימוקים" (כי הוא מאד נפוץ ומדגים יפה את הרעיון) ונראה איך השפה בונה פה קסם:

• عض ('Adh) – נשיכה/עקיצה: מילה חזקה, שמדגישה פעולה שיכולה להיות כואבת או מפתיעה. היא יוצרת מיד קונפליקט עם החלק השני של הפתגם.
• المحبة (el mahabba) – האהבה/החיבה: המקור. ההקשר. זה לא "נשיכה של אויב" או "נשיכה סתמית". זה "נשיכה של אהבה". זה משנה את כל הפרספקטיבה.
• زي (zayy) – כמו: מילת השוואה פשוטה שיוצרת את הדימוי המרכזי.
• أكل الزبيب (akl el zabib) – אכילת צימוקים: חוויה נעימה, מתוקה, פשוטה, יומיומית. הדבר שאליו משווים את הנשיכה. הניגוד הוא דרמטי ומצחיק בו זמנית.

הפתגם הזה, וגם הרעיון המקורי שציינתם לגבי "בעיטת חמור" שמחוברת לחיבה, עובדים על אותו עיקרון: לוקחים פעולה שנראית רעה או לא נעימה (נשיכה, בעיטה) ומשייכים אותה למקור חיובי (אהבה, מישהו קרוב, או אולי אפילו התכונות ה"טובות" של חמור כמו נאמנות או פשטות). זה בעצם אומר: "אל תסתכל רק על הפעולה, תסתכל מאיפה היא באה. אולי זה רק הדרך המגושמת של מישהו להראות לך אכפתיות, או להתמודד עם סיטואציה מולך".

הקשר התרבותי: מאיפה הגיעה החוכמה הזו?

פתגמים נוצרים מתוך מציאות חיים. בתרבויות חקלאיות או מדבריות, הקשר לבעלי חיים היה יומיומי ואינטימי. אנשים צפו בהם, למדו את התנהגותם, והשתמשו בהם כמטאפורות לטבע האדם ולסיטואציות חברתיות. הדימוי של החמור, על עקשנותו מצד אחד וכוח סבלו מצד שני, היה רלוונטי מאד. הדימוי של יחסים קרובים, אהבה, קונפליקטים בתוך המשפחה או הקהילה – גם הוא מרכזי. הפתגמים האלה נוצרו כדי לעזור לאנשים לעכל את המורכבות הזו. להבין שאדם שאתה אוהב עדיין יכול לפעמים להכאיב לך, אבל שלא תמיד זו כוונה רעה. זו יכולה להיות פשוט… "בעיטה". בעיטה עם כוונה אחרת.

למה המוח שלנו פשוט אוהב את המשפטים הקטנים האלה?

יש סיבה פסיכולוגית עמוקה למה פתגמים תופסים אותנו. הם:

• מקצרים תהליכים: במקום להסביר סיטואציה מורכבת במשך דקות ארוכות, אתה פשוט זורק פתגם, והצד השני מבין מיד את הרעיון המרכזי. זה כמו "קוד" ששניכם מכירים.
• נותנים מסגרת: הם עוזרים לנו לתת שם לרגשות או להתנהגויות שקשה להגדיר. פתאום, ההתנהגות המעצבנת של דודה שלך מקבלת הגדרה – זו "עקיצת אהוב". זה עוזר לך להתמודד עם זה.
• יוצרים תחושת שייכות: כשאתה משתמש בפתגם שהצד השני מכיר, זה יוצר חיבור תרבותי. אתם חולקים שפה משותפת, הבנה משותפת של העולם.
• מכילים חוכמה שקשה לערער עליה: פתגם מרגיש כמו אמת אוניברסלית שהוכיחה את עצמה לאורך דורות. קשה להתווכח עם "חוכמת ההמונים" הזו.

אז גם הפתגם על החמור (בגרסאותיו השונות) וגם הפתגם על הצימוקים, עוזרים לנו לעשות סדר בבלאגן של יחסים אנושיים. הם אומרים לנו: אל תמהרו לשפוט. דברים הם לא תמיד מה שהם נראים. לפעמים, ה"בעיטה" מגיעה מלב אוהב, פשוט כי מי שנותן אותה לא יודע לתת ליטוף.

רגע, רק בערבית חמורים נכנסים לחוכמת חיים?

ממש לא! השימוש בבעלי חיים, וגם בחמורים ספציפית, כמטאפורות לטבע האדם הוא עולמי. בעברית יש לנו את "עקשן כחמור". באנגלית יש "Stubborn as a mule" (פרד, קרוב משפחה). הדימוי של חמור כמישהו שמסרב לזוז או לעשות מה שאומרים לו קיים בהרבה שפות. זה מראה כמה התצפית שלנו על בעלי חיים דומה, ואיך אנחנו משליכים עליהם את התכונות האנושיות (או להפך?).

אבל מה שמיוחד בפתגם הערבי המדובר הוא השילוב המפתיע של ה"בעיטה" או ה"נשיכה" עם "אהבה". השילוב הזה יוצר אירוניה עדינה ותובנה על יחסים קרובים, שלא תמיד קיימת בפתגמים מקבילים בשפות אחרות שמתמקדים רק בעקשנות או כוח. זה פותח לנו צוהר להבין את הניואנסים של החשיבה והתקשורת בתרבות הערבית, שם הדיבור הישיר לפעמים מתחפש לדימוי או משל, וצריך לפענח אותו.

שאלות מהקהל (כאילו) ותשובות (אמיתיות לגמרי!)

שאלה 1: האם באמת קיים פתגם ערבי מדויק שאומר "בעיטת חמור כמו אהבה"?

תשובה: פתגם ערבי בדיוק במילים האלה אינו נפוץ או ידוע כמו פתגמים אחרים. סביר יותר שהרעיון הזה הוא שילוב של דימויים קיימים (חמור כסמל למשהו גס או עקשן, והקונספט של פעולה שלילית לכאורה שמגיעה ממקום חיובי). הפתגם "עקיצת אהוב כמו אכילת צימוקים" שהזכרנו, מבטא את הרעיון הקונספטואלי הזה בצורה מדויקת ומפורסמת הרבה יותר בשפה הערבית. ייתכן שזו דרך עממית לבטא את הרעיון, או שזו התייחסות לפתגם פחות מוכר או גרסה מקומית שלו.

שאלה 2: למה דווקא חמור? למה לא סוס או גמל?

תשובה: בחרו בחמור כי הדימויים שלו, כפי שדיברנו, כוללים גם עקשנות, כוח פיזי גולמי, ולפעמים גם דימוי של פשטות או חוסר תחכום. בעיטה של סוס יכולה להיות קטלנית; בעיטה של גמל היא עניין אחר לגמרי. בעיטת חמור נתפסת אולי כפחות "מחושבת" או יותר רפלקסיבית/הגנתית, וזה אולי מה שהופך אותה למטאפורה מתאימה לפעולה לא לגמרי מכוונת (לפגוע), אלא פשוט… מגושמת או עקשנית. וזה מתאים יותר לקונספט של פעולה שמקורה באהבה, לא בשנאה.

שאלה 3: איך פתגמים כאלה עוזרים לנו היום, בעידן המודרני?

תשובה: הם עדיין רלוונטיים מאד! יחסים בין אנשים עדיין מורכבים. עדיין יש אנשים שמעצבנים אותנו למרות שאנחנו אוהבים אותם. פתגם כזה נותן לנו דרך להסתכל על ההתנהגות הזו בהומור ובסלחנות (אם היא מגיעה ממקום טוב, כמובן). הוא מזכיר לנו להסתכל מעבר לפני השטח, על הכוונה. וזה שיעור חשוב בכל תקופה.

שאלה 4: האם יש פתגמים ערביים נוספים על יחסים בין אהובים שהם קצת… מוזרים או אירוניים?

תשובה: בהחלט! התרבות הערבית עשירה בפתגמים שמתמודדים עם המורכבות של יחסים קרובים, לעיתים קרובות עם הרבה אירוניה והומור. פתגמים על קנאה, על ויכוחים בין אהובים, על הציפיות שיש לנו מאנשים קרובים. הדימויים מגוונים – מבעלי חיים ועד חפצים יומיומיים.

שאלה 5: אם מישהו קרוב אלי פגע בי, האם הפתגם הזה אומר שאני צריך פשוט לקבל את זה כי "זה מגיע מאהבה"?

תשובה: לא בהכרח! הפתגם הזה נותן הסבר אפשרי לכוונה מאחורי הפעולה, לאו דווקא מצדיק אותה בכל מקרה. הוא הזמנה להסתכל על ההקשר ועל מערכת היחסים כולה. אם הפגיעה חוזרת ונשנית, או שהיא חמורה, אז כמובן שצריך להתמודד איתה בצורה ישירה ובריאה, ולא להסתתר מאחורי פתגם. הפתגם הוא כלי להבנה, לא תירוץ להתנהגות פוגענית.

שאלה 6: איך השפה מעצבת את התפיסה שלנו לגבי בעלי חיים דרך פתגמים כאלה?

תשובה: הפתגמים האלה מראים איך אנחנו משליכים על בעלי חיים תכונות אנושיות (או להפך). חמור הופך לסמל לעקשנות אנושית, או לפעולה מגושמת. זה מחזק את הסטראוטיפים שלנו לגביהם. זה לא בהכרח משקף את החיה עצמה במציאות, אלא את האופן שבו התרבות שלנו בחרה להשתמש בה כמטאפורה. זה שיעור מעניין על האופן שבו שפה בונה מציאות.

אז בפעם הבאה שתשמעו פתגם על חמור, או על נשיכה ממישהו קרוב… עצרו לרגע. יש שם עולם שלם מתחת לפני השטח. עולם של חוכמה, אירוניה, ובעיקר – הבנה עמוקה של המין האנושי על כל המורכבות והסתירות שבו. והכל, מועבר אלינו ב"בעיטה" קטנה או ב"נשיכה" מתוקה.