כינויי שייכות בערבית – המדריך הפשוט לשליטה מהירה בדקדוק הערבי!

שלי, שלך, שלנו? הגיע הזמן להבין אחת ולתמיד את כינויי השייכות בערבית!

הקליק הזה שהביא אתכם לכאן אומר שאתם כנראה בשלב שבו אתם רוצים שהערבית שלכם תתחיל להרגיש… שלכם. באמת שלכם. לא רק מילים בודדות או משפטים בסיסיים, אלא היכולת להגיד "הספר שלי", "הבית שלו", "הבעיה שלהם". וכן, בערבית זה קצת שונה מבעברית או אנגלית. זה דביק. ממש. אבל אל דאגה, זה הדבק הכי טוב בעולם אם יודעים איך להשתמש בו. תחשבו על זה כמו על סופר-דבק שמחבר דברים ונותן להם משמעות אישית, והוא גם סופר-יעיל כי הוא חוסך מילים מיותרות. במאמר הזה אנחנו הולכים לצלול פנימה, לנחות בעדינות על כל נקודה ונקודה, ולצאת מהצד השני עם בהירות מוחלטת. נבין בדיוק איך הדבק הזה עובד, על מה הוא נדבק, ומה עושים כשהוא פוגש סיומות קצת עקשניות או מילים שפשוט אוהבות דרמה. אם תמשיכו איתי עד הסוף, מבטיח לכם שהנושא הזה יעבור מ"אוי ואבוי, עוד בלגן" ל"אה, זה כל הסיפור? למה אף אחד לא הסביר לי ככה קודם!". מוכנים? קדימה!

הבסיס: מי, מה, ולמי זה שייך? מכירים את המדבקות?

טוב, אז בואו נשים את זה על השולחן מיד. כינויי השייכות בערבית הם לא מילים שעומדות בפני עצמן, כמו "שלי" או "שלך" בעברית (טוב, יש גם כאלה, אבל לא לזה הכוונה כרגע). הם ממש נדבקים. סיומות קטנות וחמודות (רוב הזמן, כבר אמרנו) שמתחברות בסוף המילה שאנחנו רוצים להגיד שהיא בבעלות מישהו או קשורה אליו. זה כמו מדבקת שם אישית שאתם שמים על כל דבר ששייך לכם – רק שהמדבקה הזו היא אות או שתיים בסוף המילה.

היתרון? זה מקצר משפטים בטירוף! במקום להגיד "הבית ששייך לי", אתם פשוט מוסיפים את המדבקה המתאימה למילה "בית" וקיבלתם "הבית שלי" במילה אחת. קסם? קרוב. שפה יעילה? לגמרי!

מי נדבק למה? הכירו את החשודים העיקריים (הכינויים, נו)!

יש לנו סט די קבוע של "מדבקות" כאלה, לכל גוף (אני, אתה, הוא וכו'), ביחיד, זוגי, ורבים, וגם זכר ונקבה איפה שצריך. הנה הרשימה המלאה, יחד עם שתי דוגמאות קלאסיות שאנחנו הולכים לחזור עליהן: بيت (בַּיְת) – בית, ו-كتاب (כִּתַאבּ) – ספר.

• -ي (י): בשביל "שלי". הכינוי הנצחי של הגוף הראשון יחיד.
  • بيتي (בַּיְתִי) – הבית שלי
  • كتابي (כִּתַאבִּי) – הספר שלי
• -كَ (כַּ): בשביל "שלך" (זכר יחיד). סיומת עם פַתְחַה (ـَ) מעל הכאף.
  • بيتك (בַּיְתֻכַּ) – הבית שלך (זכר)
  • كتابك (כִּתַאבֻּכַּ) – הספר שלך (זכר)
• -كِ (כִּ): בשביל "שלך" (נקבה יחידה). אותה כאף, אבל הפעם עם קַסְרַה (ـִ) מתחתיה. שימו לב להבדל הקטן אך המשמעותי!
  • بيتك (בַּיְתֻכִּ) – הבית שלך (נקבה)
  • كتابك (כִּתַאבֻּכִּ) – הספר שלך (נקבה)
• -هُ (הֻ): בשביל "שלו". האות הא שנקראת "הא הדבקה" (هاء الضمير). לרוב עם דַמַّה (ـֻ) מעליה.
  • بيته (בַּיְתֻהֻ) – הבית שלו
  • كتابه (כִּתַאבֻּהֻ) – הספר שלו
• -ها (הַא): בשביל "שלה". הא הדבקה + אלף ארוכה. פשוט וישיר.
  • بيتها (בַּיְתֻהַא) – הבית שלה
  • كتابها (כִּתַאבֻּהַא) – הספר שלה
• -نا (נַא): בשביל "שלנו". נו"ן + אלף ארוכה. גם די פשוט.
  • بيتنا (בַּיְתֻנַא) – הבית שלנו
  • كتابنا (כִּתַאבֻּנַא) – הספר שלנו
• -كُم (כֻּם): בשביל "שלכם" (זכר ונקבה רבים). כאף + דַמַּה + מים סופית.
  • بيتكم (בַּיְתֻכֻּם) – הבית שלכם
  • كتابكم (כִּתַאבֻּכֻּם) – הספר שלכם
• -كُنّ (כֻּנַּ): בשביל "שלכן" (נקבה רבות). כאף + דַמַּה + נו"ן עם שַׁדָּה (ـّ) + פַתְחַה. שונה מהזכר רבים!
  • بيتكنّ (בַּיְתֻכֻּנַּ) – הבית שלכן
  • كتابكنّ (כִּתַאבֻּכֻּנַּ) – הספר שלכן
• -هُم (הֻם): בשביל "שלהם" (זכר ונקבה רבים). הא הדבקה + דַמַּה + מים סופית.
  • بيتهم (בַּיְתֻהֻם) – הבית שלהם
  • كتابهم (כִּתַאבֻּהֻם) – הספר שלהם
• -هُنّ (הֻנַּ): בשביל "שלהן" (נקבה רבות). הא הדבקה + דַמַּה + נו"ן עם שַׁדָּה + פַתְחַה. גם כאן, שונה מהזכר רבים!
  • بيتهنّ (בַּיְתֻהֻנַּ) – הבית שלהן
  • كتابهنّ (כִּתַאבֻּהֻנַּ) – הספר שלהן

שימו לב שהכינויים לגוף שני ולגוף שלישי רבים (שלכם/שלכן, שלהם/שלהן) מבחינים בערבית בין זכר לנקבה, בניגוד לעברית שמשתמשת רק ב"שלכם" ו"שלהם" לשני המינים יחד. חשוב לזכור את זה!

רגע, הסיומת של המילה משנה משהו? תתפלאו!

אוקיי, עכשיו מגיע השלב שבו צריך לפתוח קצת את העיניים, כי לא כל המילים מתנהגות אותו דבר כשמדביקים להן סיומת. הסיומת המקורית של המילה יכולה לדרוש כמה "התאמות" לפני שהכינוי נדבק כמו שצריך. זה קצת כמו לנסות להדביק מדבקה על משטח עם טקסטורה מיוחדת – לפעמים צריך להחליק, לפעמים לשנות זווית קצת.

כש"תא מרבוטה" פוגשת סיומת שייכות – מה קורה לחגיגה?

הנה הקלאסיקה של שינויי סיומות: מילים שמסתיימות בتَاء مَرْبُوطَة (תַא מַרְבּוּטַה – ة / ـة). זו סיומת נפוצה למילים רבות בנקבה יחידה (חוץ מכמה יוצאי דופן). כשהיא פוגשת כינוי שייכות, היא עוברת מהפך קטן והופכת ל-تَاء مَفْتُوحَة (תַא מַפְתּוּחַה – ت). פתאום היא נפתחת ומוכנה לקבל את הכינוי בסוף. קחו לדוגמה את המילה سيارة (סַיַּארַה) – מכונית:

• سيارة + -ي (שלי) = سيارتي (סַיַּארַתִי) – המכונית שלי
• سيارة + -كَ (שלך זכר) = سيارتك (סַיַּארַתֻכַּ) – המכונית שלך
• سيارة + -هُ (שלו) = سيارته (סַיַּארַתֻהֻ) – המכונית שלו
• וכן הלאה…

ה"תא מרבוטה" פשוט נעלמת ובמקומה מופיעה "תא מפתחה" רגילה שמקבלת את הכינוי. קסם? שוב, קרוב. פשוט כלל דקדוקי קטן וחמוד שכדאי לזכור.

ואיך זה עובד עם רבים וזוגי? יש קאטץ' מספר 2?

כשמדביקים כינויי שייכות לשמות עצם ברבים או בזוגי, גם שם יש כמה דברים לשים לב אליהם, תלוי אם זה "רבים שלם" (שומר על צורת היחיד עם סיומת נוספת) או "רבים שבור" (משנה לגמרי את צורת היחיד). אל תתנו לשמות להפחיד אתכם, זה יותר פשוט ממה שזה נשמע!

• רבים שלמים זכר (مدرسون – מורים): כאן יש כלל חשוב – הנו"ן (ن) בסוף המילה בצורת ה"נומינטיב" (כשזו לא מוסמך או מושא ישיר) נושרת לפני שמתחברים כינויי השייכות!
  • مدرسون (מודרّסוּן) – מורים
  • רוצים להגיד "המורים שלי"? הנו"ן נושרת, נשאר مدرّسو (מודרّסוּ), ואז מתחברת ה"י": مدرّسوي (מודרّסוּי). כן, יש כאן וא"ו לפני ה"י".
  • המורים שלך (זכר): مدرّسوك (מודרّסוּכַּ).

  הכלל הזה חל על כל שמות העצם ממין זכר ברבים שלם שמסתיימים ב-ـون (וּן) או ـين (ין) כשהם בתוספת שייכות. הנו"ן פשוט נעלמת.

• רבים שלמים נקבה (مدرسات – מורות): כאן החיים קלים יותר. הסיומת ـات (את) פשוט נשארת, ומוסיפים את הכינוי בסוף.
  • مدرسات (מודרّסאת) – מורות
  • המורות שלי: مدرساتي (מודרّסאתי).
  • המורות שלך (זכר): مدرساتك (מודרّסאתֻכַּ).
• רבים שבורים (أولاد – ילדים): אלה שמשנים לגמרי את המבנה שלהם ברבים. החדשות הטובות? הם מתנהגים כאילו הם מילה רגילה לחלוטין מבחינת הוספת כינוי השייכות. פשוט מדביקים בסוף.
  • أولاد (אולאד) – ילדים
  • הילדים שלי: أولادي (אולאדי).
  • הילדים שלך (זכר): أولادك (אולאדֻכַּ).
• שמות עצם בזוגי (بيتان – שני בתים): כמו ברבים שלמים זכר, גם כאן הנו"ן הסופית (זו של ـان או ـين של הזוגי) נושרת לפני חיבור כינוי שייכות.
  • بيتان (בַּיְתַאן) – שני בתים
  • שני הבתים שלי: بيتاي (בַּיְתַאי). שימו לב שהאלף נשארת לפני ה"י"!
  • שני הבתים שלו: بيتاه (בַּיְתַאהֻ).

הכללים האלה אולי נראים כמו טרחה קטנה בהתחלה, אבל הם סופר עקביים וברגע שתתרגלו אליהם, הם יהפכו אוטומטיים. זה פשוט דורש קצת תשומת לב לצורת הריבוי או הזוגי של המילה לפני שמדביקים עליה את ה"מדבקה".

לא רק לשמות עצם: כינויי שייכות נדבקים גם לדברים אחרים!

הכינויים האלה לא משחקים רק עם שמות עצם. הם סופר חברותיים ונדבקים גם להמון מילות יחס וחלקיקים אחרים, וזו נקודה קריטית להבנה אם רוצים לדבר ולהבין ערבית באמת. במקום להגיד "אליי", אתם יכולים להגיד את זה במילה אחת! ככה בדיוק נשמעים ערבים כשהם מדברים – הרבה מילים דבוקות. זה לא בגלל שהם ממהרים (לפעמים כן, אבל זה סיפור אחר), אלא בגלל שהשפה בנויה על חיבורים כאלה.

כש"לـ" פוגש "אני": המסע של לַـ + י, ועוד כמה הפתעות קטנות…

מילת היחס لـ (לַـ / לִـ) היא אחת הנפוצות ביותר (ל־, בשביל־, יש ל־). כשהיא פוגשת כינויי שייכות, היא עוברת שינוי קטן אבל חשוב. היא מקבלת תנועת פַתְחַה (לַـ) לפני רוב הכינויים, חוץ מהכינוי לגוף ראשון יחיד ("לי"), שם היא נשארת עם קַסְרַה (לִـ). ואז יש הפתעה קטנה עם "לנו"…

• لِـ + -ي (שלי) = لِي (לִי) – לי / בשבילי / יש לי
• لَـ + -كَ (שלך זכר) = لَكَ (לַכַּ) – לך (זכר) / יש לך (זכר)
• لَـ + -كِ (שלך נקבה) = لَكِ (לַכִּ) – לך (נקבה) / יש לך (נקבה)
• لَـ + -هُ (שלו) = لَهُ (לַהֻ) – לו / יש לו
• لَـ + -ها (שלה) = لَها (לַהַא) – לה / יש לה
• لَـ + -نا (שלנו) = لَنا (לַנַא) – לנו / יש לנו. שימו לב: ה"ל" נשארת עם פתחה גם לפני הנו"ן! זו אחת המילים היחידות בערבית שבה "לַנַא" (لَنا) היא מילה בפני עצמה, ולא רק חלק ממילה ארוכה יותר. קוריוז קטן וחמוד.
• لَـ + -كُم (שלכם) = لَكُمْ (לַכֻּם) – לכם / יש לכם
• לَـ + -كُنّ (שלכן) = لَكُنَّ (לַכֻּנַּ) – לכן / יש לכן
• لَـ + -هُم (שלהם) = لَهُمْ (לַהֻם) – להם / יש להם
• לَـ + -هُنّ (שלהן) = لَهُنَّ (לַהֻנַּ) – להן / יש להן

כמו שאתם רואים, אחרי ה"לַـ" (חוץ מ"לי" ו"לנו"), שאר הכינויים מתחברים בדיוק בצורה שראינו עם שמות עצם, מבחינת צורת הכינוי עצמו. אז הרשימה הבסיסית שיננתם קודם? היא סופר רלוונטית גם פה.

ועוד חברים דביקים: בـ, כـ, עלא, פי, אילא, מִן… רגע, זה מתחיל להיות מסובך?

אל דאגה, זה לא מסובך כמו שזה נראה. בואו נראה כמה מילות יחס נפוצות אחרות:

• עם בַּא (بـ – בـ / באמצעות / עם): זו מילת יחס סופר ידידותית. פשוט מוסיפים את הכינוי ישר אחרי הבא. הבא לרוב מקבלת קַסְרַה (בִּـ).
  • بِـ + -ي (שלי) = بِي (בִּי) – בי / באמצעותי
  • بِـ + -كَ (שלך זכר) = بِكَ (בִּכַּ) – בך / באמצעותך
  • بِـ + -هُ (שלו) = بِهِ (בִּהִ) – בו / באמצעותו
  • بِـ + -ها (שלה) = بِها (בִּהַא) – בה / באמצעותה
  • بِـ + -نا (שלנו) = بِنا (בִּנַא) – בנו / באמצעתנו
  • וכן הלאה… פשוט מאוד.
• עם כַּא (كـ – כְּמוֹ): גם היא חברה טובה, מתנהגת כמו הבא.
  • كِـ + -كَ (שלך זכר) = كَمَا (כַּמַא) – כמוך (שימו לב: כאן הכאף מקבלת פתחה והאלף נשארת!). *תיקון: זה כלל קצת שונה עבור 'כא', 'כמא' זה 'כמו ש…'. הצורה עם כינוי היא פשוט كـ + כינוי. כמו كـ + كَ = كَكَ? לא, זה מתכווץ ל-كَ בלבד. זה קצת מבלבל. הצורה הסטנדרטית היא كَمَا (כמא) + שייכות כשזה "כמו של…". למשל كما بيتي – כמו הבית שלי. כשזה "כמוך" זה كَـ + כינוי. كَكَ זה צורה תיאורטית לא קיימת. הצורה הנכונה היא كـ + كَ = كَ (כַּ), كـ + كِ = كِ (כִּ), كـ + هُ = كَهُ (כַּהֻ). *עוד תיקון*: הצורה הנפוצה היא كَمَا או פשוט كَ עם כינוי. בואו נתמקד בצורות הברורות יותר של מילות יחס אחרות כדי לא לבלבל.* נמחק את הדוגמאות של כאא, היא פחות שימושית עם כינויי שייכות כסיומת ישירה באופן פשוט כמו האחרות. נשאיר את בַּא, עלא, אילא, פי, מִן, עַן.
• עם עלא (على – על): זו מילת יחס שמסתיימת בأَلِف مَقْصُورَة (אלף מקסורה – ى). כשפוגשת כינוי, האלף מקסורה הופכת לيَاء (יא – ي).
  • على + -ي (שלי) = عَلَيّ (עַלַיַּ) – עליי. שימו לב! ה"י" מקבלת שַׁדָּה ופַתְחַה! זה חשוב מאוד בהגייה.
  • على + -كَ (שלך זכר) = عَلَيْكَ (עַלַיְכַּ) – עליך (זכר). ה"י" כאן מקבלת סוּכּוּן (ـْ).
  • على + -كِ (שלך נקבה) = عَلَيْكِ (עַלַיְכִּ) – עלייך (נקבה). גם כאן ה"י" עם סוּכּוּן.
  • على + -هُ (שלו) = عَلَيْهِ (עַלַיְהִ) – עליו. שימו לב לניקוד של ההא בסוף! (עוד על זה בהמשך)
  • على + -ها (שלה) = عَلَيْها (עַלַיְהַא) – עליה.
  • على + -نا (שלנו) = عَلَينا (עַלַיְנַא) – עלינו.
  • וכן הלאה… הדפוס של عَلَيْـ ואז הכינוי די קבוע, חוץ מהמקרה של "עליי" (عَلَيّ) שהוא מיוחד בגלל השדא.
• עם אילא (إلى – אל): דומה מאוד ל"עלא", גם היא מסתיימת באלף מקסורה והופכת ליא כשמתחברים אליה כינויים.
  • إلى + -ي (שלי) = إلَيّ (אִלַיַּ) – אליי. שוב, עם שדא על ה"י"!
  • إلى + -كَ (שלך זכר) = إلَيْكَ (אִלַיְכַּ) – אליך (זכר).
  • إلى + -هُ (שלו) = إلَيْهِ (אִלַיְהִ) – אליו.
  • וכן הלאה…
• עם פי (في – בـ / בתוך): גם היא מסתיימת ביא מקורית, וגם כאן ה"י" מקבלת שדא כשהכינוי "שלי" מתחבר.
  • في + -ي (שלי) = فِيّ (פִיַּ) – בי / בתוכי. שדא על ה"י"!
  • في + -كَ (שלך זכר) = فِيكَ (פִיכַּ) – בך / בתוכך.
  • في + -هُ (שלו) = فِيهِ (פִיהִ) – בו / בתוכו.
  • וכן הלאה…
• עם מִן (مِن – מִـ) ועם עַן (عَن – על אודות / מִـ): שתי מילות יחס שמסתיימות בנו"ן, וכשכינוי "שלי" מתחבר אליהן, הנו"ן מקבלת שדא!
  • مِن + -ي (שלי) = مِنِّي (מִנִּי) – ממני. הנו"ן עם שדא + קסרה!
  • عَن + -ي (שלי) = عَنِّي (עַנִּי) – עליי / לגביי. הנו"ן עם שדא + קסרה!
  • עם שאר הכינויים, הנו"ן נשארת רגילה והכינוי נדבק: مِنْكَ (מִנְכַּ) – ממך, عَنْهُ (עַנְהֻ) – עליו / לגביו.

אוקיי, זה היה קצת עמוק, אני יודע. אבל זה בדיוק מה שמבדיל בין מישהו שמבין את המבנה לעומק לבין מישהו שרק מנסה לזכור בעל פה מילים בודדות. ההבנה הזו של איך הכינויים האלה משנים את צורתם או גורמים למילים שהם נדבקים אליהן לשנות צורה – זה גולד מיינד!

כינויי שייכות פוגשים חלקיקים: إنّ וחברותיהן – יש חיה כזו?

כן! הכינויים האלה לא מפלים. הם נדבקים גם לחלקיקים מסוימים כמו إنّ (אִנַּ – שְׁـ), أنّ (אַנַּ – שְׁـ), لكنّ (לַכִּנַּ – אבל), كأنّ (כַּאַנַּ – כאילו), لعلّ (לַעַלַּ – אולי, למען), ليت (לַיְתַ – הלוואי). החלקיקים האלה גורמים לשם העצם אחריהם להיות ב"מצב מושא ישיר" (מַנְסוּב), וכינויי השייכות הדבוקים הם בעצם במקום שם העצם הזה.

הכלל פשוט יחסית: החלקיק נשאר כמו שהוא (או משנה את הנו"ן בסוף לשדא + פתחה/קסרה), ואז הכינוי נדבק בסוף. לדוגמה, עם إنّ (אִנַּ):

• إنّ + -ي (אני) = إنّي (אִנִּי) – שאני / אכן אני. שימו לב, ה"י" מקבלת שדא + קסרה!
• إنّ + -كَ (אתה זכר) = إنّكَ (אִנַּכַּ) – שאתה / אכן אתה.
• إنّ + -هُ (הוא) = إنّهُ (אִנַּהֻ) – שהוא / אכן הוא.
• إنّ + -ها (היא) = إنّها (אִנַּהַא) – שהיא / אכן היא.
• إنّ + -نا (אנחנו) = إنّنا (אִנַּנַא) – שאנחנו / אכן אנחנו.
• וכו'…. הדפוס של إنّـ ואז הכינוי די חוזר על עצמו.

כך גם עם أنّ (אַנַּ) – أنّي (אַנִּי), أنّك (אַנַּכַּ), أنّه (אַנַּהֻ), וכו'. וכן עם لكنّ (לַכִּנַּ), كأنّ (כַּאַנַּ) וכו'. גם כאן, ה"י" של הגוף הראשון יחיד מקבלת שדא + קסרה. ה"הא" של הגוף השלישי יחיד (הוא/היא) מקבלת תנועה לפי הכלל שנסביר עוד רגע.

ניואנסים, מוקשים קטנים, ואיך לצאת מזה בשלום? (רמז: זה לא מסובך כמו מילת יחס ביידיש)

אחרי שחשבתם שהבנתם הכל, יש כמה פינות קטנות שיכולות קצת לבלבל או להיראות לא עקביות. אל דאגה, זה בקטנה יחסית, וברגע שמבינים את ההיגיון הפנימי, זה פשוט עוד כלל שכיף לדעת.

הו'ו והיא' של השייכות: מתי הופכים קצרים וארוכים? ניקוד ההא' זה הסיפור!

זוכרים את הכינויים לגוף שלישי יחיד – -هُ (שלו) ו--ها (שלה)? הניקוד של ההא' (הא הדבקה) בכינוי -هُ (שלו) משתנה לפעמים מִדַמַּה (ـֻ – הו) לקַסְרַה (ـִ – הִ). מתי זה קורה?

• הא הדבקה מקבלת קַסְרַה (-هِ) כשהיא באה אחרי קַסְרַה (ـِ) או אחרי יא (ي).
  • דוגמה אחרי קסרה: بِهِ (בִּהִ) – בו (מילת היחס بِـ מסתיימת בקסרה).
  • דוגמה אחרי יא: عَلَيْهِ (עַלַיְהִ) – עליו (מילת היחס عَلَى הפכה ל-عَلَيْ לפני הכינוי, והיא מסתיימת ביא). فِيهِ (פִיהִ) – בו (מילת היחס فِي מסתיימת ביא).
  • דוגמה אחרי יא שהיא חלק משם עצם: كرسِيّ (כֻּרְסִיּ) – כיסא. הכיסא שלו: كرسِيِّهِ (כֻּרְסִיִּהִ). ה"י" של "כורסי" קיבלה שדא, ואחריה ה"הא" קיבלה קסרה. מורכב? קצת. אבל ההיגיון עקבי.
• הא הדבקה מקבלת דַמַּה (-هُ) כשהיא באה אחרי פַתְחַה (ـَ), דַמַּה (ـֻ), או אחרי וא"ו (و).
  • דוגמה אחרי פתחה: كِتابُهُ (כִּתַאבֻּהֻ) – ספרו (הבַּא מקבלת דַמַּה לפני ההא', אז הכלל הוא דַמַּה לפני דַמַּה). *תיקון: הניקוד על האות האחרונה לפני ההא' הוא הקובע, לא על ההא' עצמה.* كِتابُهُ (כִּתַאבֻּהֻ) – הניקוד של الباء הוא דמה. بَيْتُهُ (בַּיְתֻהֻ) – הניקוד של التاء הוא דמה. דוגמה אחרי פתחה: مَعَهُ (מַעַהֻ) – איתו (מילת היחס مَعَ מסתיימת בפתחה).
  • דוגמה אחרי דַמַּה: مِنْهُ (מִנְהֻ) – ממנו (מילת היחס مِنْ מסתיימת בסוּכּוּן, אז מסתכלים על התנועה לפניה שהיא קסרה, אבל כאן יוצא דַמַּה… אה, הכלל הוא *לפני* וא"ו או יא, או קסרה. אחרי פתחה, דמה, או סוּכּוּן – נשאר דַמַּה). كِتابُهُ (כִּתַאבֻּהֻ) – הניקוד לפני ההא' הוא דַמַּה. بَيْتُهُ (בַּיְתֻהֻ) – הניקוד לפני ההא' הוא דַמַּה. مِنْهُ (מִנְהֻ) – הניקוד לפני ההא' הוא סוּכּוּן. عَنْهُ (עַנְהֻ) – הניקוד לפני ההא' הוא סוּכּוּן. הכלל הפשוט יותר: מקבל -هِ רק אחרי קסרה או יא'. אחרת מקבל -هُ. זהו.
  • דוגמה אחרי וא"ו: قالُوا لَهُ (קַאלֻוּ לַהֻ) – הם אמרו לו (הוא"ו היא חלק מהפועל "אמרו", והיא מנוקדת בסוּכּוּן, אבל הכלל הוא שקשר עין עם וא"ו/יא משנה. כאן ה"הא" של "לו" מקבלת דַמַּה כי לפני ה"הא" יש וא"ו.

  בעצם, לסיכום הכלל המפחיד הזה: ההא מקבלת -هِ רק אם האות *לפניה* מנוקדת בקַסְרַה, או שהיא יא'. בכל מקרה אחר (לפני פתחה, דמה, סוּכּוּן, או וא"ו) היא מקבלת -هُ. הרבה יותר פשוט ככה, נכון?

לגבי הכינוי -ها (שלה), הוא כמעט תמיד נשאר -ها מבחינת כתיב, והתנועה לפניו לא משנה את צורתו.

כשי' הפלא פוגשת שמות עצם ומילות יחס – סיפור אהבה מורכב?

עוד ניואנס קטן אך חשוב הוא ההתנהגות של כינוי השייכות לגוף ראשון יחיד (-ي, "שלי"). ראינו שהוא יכול לקבל שדא (-يّ) במקרים מסוימים. מתי זה קורה?

• לרוב שמות עצם: הياء (י') של ה"שלי" מקבלת בדרך כלל סוּכּוּן (ـْ) או שהתנועה (קַסְרַה – ִ) פשוט משתמעת, במיוחד בדיבור או כשאין ניקוד מלא. بيتي (בַּיְתִי – הטא בסוּכּוּן), كتابي (כִּתַאבִּי – הבא בסוּכּוּן). קליל יחסית.
• עם מילות יחס שנגמרות באלף מקסורה/יא: עלא (على), אילא (إلى), פי (في). כאן ה"י" מקבלת שַׁדָּה (ـّ) ותנועה (פַתְחַה ـَ או קַסְרַה ـِ). זוכרים את عَلَيّ (עַלַיַּ) ו-إلَيّ (אִלַיַּ)? שם ה"י" נכפלת! התנועה מעל השדא היא בדרך כלל פתחה, אבל לפעמים קסרה (למשל עם פועל שמסתיים ביא). עם فِي זה فِيّ (פִיַּ).
• עם מילות יחס שנגמרות בנו"ן: מִן (مِن), עַן (عَن). כאן השדא מופיעה על הנו"ן לפני ה"י", וה"י" עצמה מקבלת קסרה. مِنِّي (מִנִּי) – ממני, عَنِّي (עַנִּי) – עליי / לגביי. לגמרי סיפור בפני עצמו שחשוב להכיר!
• עם החלקיקים إنّ/أنّ וחברותיהן: ראינו שעם הכינוי "אני" (-ي) גם שם יש שדא + קסרה על ה"י": إنّي (אִנִּי), أنّي (אַנִּי), لكنّي (לַכִּנִּי).

אז כן, ה"י" של "שלי" היא קצת דרמטית ולפעמים מכפילה את עצמה או גורמת לאות לפניה להכפיל את עצמה. זה אולי נראה מסובך, אבל זה מאוד עוזר להבדיל בין מילים ולקרוא נכון טקסטים מנוקדים.

שאלות שרציתם לשאול (ואולי התביישתם): שאלות ותשובות על כינויי שייכות!

אספנו כמה שאלות קלאסיות שעולות כשלומדים את הנושא הזה. הנה התשובות, ישר ולעניין:

• שאלה: אפשר להשתמש גם בכינויים העצמאיים (אני, אתה, הוא וכו') יחד עם כינויי השייכות הדבוקים כדי להדגיש? כמו בעברית: "הבית שלי שלי"?

  תשובה: בהחלט! זו דרך מצוינת להדגיש בעלות. אתם יכולים להגיד بيتي أنا (בַּיְתִי אַנַא) – "הבית שלי *אני*", כלומר "הבית שלי (בשליטתי)". זה נפוץ מאוד בדיבור וגם בכתיבה.

• שאלה: הכינויים האלה נדבקים גם לפעלים? כמו "הוא ראה אותי"?

  תשובה: לא! אלה כינויי *שייכות* שנדבקים לשמות עצם, מילות יחס וחלקיקים מסוימים. לפעלים נדבקים כינויים אחרים לגמרי, שהם כינויי *מושא ישיר* (أَلضَّمَائِر الْمُتَّصِلَة لِلنَّصْب – אלצַّמַאאִ'ר אלְמֻתַּצִלַה לִלנַّצְבּ) או כינויי *מושא עקיף* (כשהם נדבקים לפועל דרך מילת יחס). זה נושא אחר לגמרי, למרות שהכינויים עצמם נראים לפעמים אותו דבר (למשל, ה"הא" של "שלו" וה"הא" של "אותו" נראות זהות אבל תפקידן שונה). אל תבלבלו ביניהם!

• שאלה: יש סטים שונים של כינויי שייכות לשם עצם יחיד, זוגי או רבים?

  תשובה: הכינוי *עצמו* (הסיומת הדבקה) הוא אותו כינוי, ללא קשר אם המילה שהוא נדבק אליה היא ביחיד, בזוגי או ברבים. מה שמשתנה לפעמים זה הכללים שלפני ההדבקה – למשל, ה"תא מרבוטה" שהופכת לתא מפתחה, או הנו"ן שנושרת בזוגי וברבים שלמים זכר. אז הכינוי עצמו קבוע, מה שלפניו יכול להשתנות קצת.

• שאלה: מה לגבי שמות עצם מופשטים, כמו "אהבה" או "חופש"? הם גם מקבלים כינויי שייכות?

  תשובה: בהחלט! הכללים זהים. حُبّ (חֻבּ) – אהבה. حُبّي (חֻבִּי) – אהבתי. حُبّهُ (חֻבֻּהֻ) – אהבתו. حُرّيّة (חֻרִّיַּה) – חופש. حُرّيَّتي (חֻרִّיַּתִי) – החופש שלי (שימו לב לתא מרבוטה שהפכה לתא מפתחה!).

• שאלה: האם יש הבדלים בין ניבים שונים של ערבית בנושא הזה?

  תשובה: מבחינת ערבית ספרותית תקנית (פוּסְחַא), הכללים שהצגנו הם הכללים. בניבים המדוברים, הכינויים קיימים והדבקה דומה, אבל לפעמים יש הבדלים קטנים בצורת הכינוי עצמו או בהגייה שלו. למשל, בניבים מסוימים, ה"הא" של "שלו" ו"שלהם" לא נשמעת, או ה"כאף" של "שלך" נשמעת אחרת. אבל אם אתם לומדים או קוראים ערבית תקנית, הכללים שלמדנו פה הם המפתח.

• שאלה: למה ה"י" של "שלי" כזו מסובכת לפעמים?

  תשובה: זה קשור לאופן שבו צלילים מתחברים בשפה. ה"י" (ياء) כשהיא באה אחרי תנועה ארוכה או אחרי אות עם שדא, נוטה גם היא להכפיל את עצמה (לקבל שדא) כדי לשמור על רצף הצלילים או להקל על ההגייה. עם מילות יחס כמו على ו-إلى שמסתיימות באלף מקסורה (שהופכת ליא'), או في שמסתיימת ביא', החיבור עם ה"י" של "שלי" יוצר "כפל" יא'. עם מִן ועַן, ההידמות של הנו"ן ל"י" של הכינוי היא שיוצרת את השדא על הנו"ן. זה פשוט תהליך פונולוגי שהשתרש בשפה.

• שאלה: יש דרך קלה לזכור את כל זה?

  תשובה: הדרך הכי טובה היא תרגול והתמדה. תתחילו עם הרשימה הבסיסית של הכינויים. אחר כך, תתרגלו אותם עם שמות עצם נפוצים (בית, ספר, מכונית). כשתרגישו בטוחים, עברו למילות יחס נפוצות (לְـ, בְּـ, עלא, אילא, פי). תרגלו בקול רם, תכתבו משפטים, תחפשו אותם בטקסטים. נסו לחשוב ב"סטים" – לדוגמה, כל המילים של "שלי" עם סיומות שונות (بيتي, سيارتي, عليّ, إليّ, مِنّي). ככל שתחשפו את עצמכם יותר לשימוש בהם, הם ייכנסו לכם לאוזן ולפה.

אז הנה אנחנו, אחרי מסע קצרצר אבל עמוק לתוך העולם הדביק והמרתק של כינויי השייכות בערבית. ראינו שהם לא רק נדבקים לשמות עצם, אלא גם למילות יחס וחלקיקים, ושהצורה שלהם או של מה שהם נדבקים אליו יכולה להשתנות קצת לפי כללים די ברורים.

המידע הזה הוא לגמרי ברמת "דוקטור לשפה", הוא נותן לכם את כל התמונה, את כל החוקים, ואפילו את הניואנסים הקטנים. זה לא משהו שתמצאו בכל חיפוש גוגל פשוט. עכשיו כשאתם מצוידים בידע הזה, אתם יכולים להבין טוב יותר למה משפטים בערבית נראים ונשמעים כמו שהם נראים ונשמעים, ואיך לבנות את המשפטים שלכם בצורה נכונה וטבעית.

עכשיו הכדור אצלכם. קחו ספר, עיתון, או פשוט הקשיבו לשיחות מסביבכם, ותתחילו לזהות אותם. بيتي, كتابه, عليها, لكم, إنّي – פתאום כל המילים המודבקות האלה יקבלו משמעות ברורה. זה קצת כמו ללמוד לקרוא קוד סודי, והיום קיבלתם את המפתח!

בהצלחה ענקית, והכי חשוב – תיהנו מהדרך! כל "שלי" ו"שלך" חדש שאתם מבינים או משתמשים בו הוא עוד צעד קדימה לשליטה אמיתית בשפה, ולתחושה שהערבית היא لكم (לכם). או יותר נכון, لك (לַכַּ)!