רגע לפני שאנחנו צוללים לעומקם של סודות השפה הערבית, בואו נדבר רגע על משהו קטן ומעצבן שמפגש ראשון איתו יכול להרגיש כמו מכה קטנה בבטן הרכה של לימוד השפה.
זה קשור לצלילים. לאיך שהם מתחברים. לאיך שדברים אמורים להישמע, ולמה הם נשמעים לפעמים לגמרי אחרת ממה שכתוב.
אם אי פעם ניסיתם לקרוא טקסט בערבית שכלל את ה' הידיעה (אל-) ושמתם לב שמשהו מרגיש קצת… מוזר… מבחינת ההגייה, אז המאמר הזה בדיוק בשבילכם.
אנחנו הולכים לפתוח פה עולם שלם שקשור לקסם קטן, או אולי שטיק קטן, שקורה בין ה' הידיעה לבין אותיות מסוימות בערבית.
ובסוף, לא רק שתבינו בדיוק מה קורה כאן, אלא גם תרגישו בטחון גדול יותר כשאתם קוראים או מדברים.
אתם עומדים לקבל את כל הכלים להבין למה לפעמים ה-ל' של 'אל-' פשוט… נעלמת.
מוכנים?
14 אותיות השמש: למה הן בולעות את הל'?
אז בואו ניגש ישר לעניין. יש בערבית משהו מיוחד שקורה כשה' הידיעה (אל-) פוגשת את תחילתה של מילה מסוימת.
ה' הידיעה, אל-, מורכבת משתי אותיות קלאסיות: אליף (ا) ו-לם (ل).
לרוב, כשהיא מצטרפת למילה, נגיד למילה כמו "בית" (بيت), ההגייה היא פשוט "אל-בית" (البيت).
הל' נשמעת יפה וברור, כמו תמיד.
אבל!
יש קבוצה ספציפית של אותיות, קבוצה מונה 14 חברות מכובדות, שברגע שהן פוגשות את ה-ל' של ה' הידיעה בתחילת מילה, קורה שם משהו קסום. או אולי פשוט… משונה.
הל' פשוט נבלעת.
היא לא נעלמת לגמרי מהכתיב, היא עדיין שם שחורה על גבי לבן.
אבל בהגייה? היא מתאדה. נעלמת. נטמעת לגמרי באות שאחריה.
ולקבוצת האותיות הזו קוראים "אותיות השמש".
השמש והירח: מאיפה השמות המשונים האלה?
השמות האלה, "אותיות שמש" (حروف شمسية – חֻרוּף שַמְסִיַה) ו"אותיות ירח" (حروف قمرية – חֻרוּף קַמַרִיַה), נשמעים אולי קצת פואטיים בשביל כלל לשוני.
אבל האמת היא שהם נובעים בדיוק מהדוגמאות הכי קלאסיות לתופעה.
המילה "שמש" בערבית היא שַמְס (شمس).
כשאנחנו רוצים לומר "השמש", אנחנו מוסיפים את ה' הידיעה: אל-שמס (الـ + شمس).
האם אנחנו אומרים "אל-שמס"? לא.
אנחנו אומרים "אַש-שַמְס".
הנה, הל' נעלמה! האות ש' (ش) היא דוגמה קלאסית לאות שמש.
לעומת זאת, המילה "ירח" בערבית היא קַמַר (قمر).
כשאנחנו רוצים לומר "הירח", אנחנו מוסיפים את ה' הידיעה: אל-קמר (الـ + قمر).
האם הל' נעלמת? לא.
אנחנו אומרים "אַל-קַמַר".
והאות ק' (ق)? היא דוגמה לאות ירח.
פשוט, לא? השמש בלעה את הל', הירח השאיר אותה בחוץ. מכאן השמות.
אז מהן אותן 14 אותיות שמש שובבות?
בלי מתח מיותר, הנה הרשימה המלאה של האותיות שגורמות לל' של ה' הידיעה להיעלם בהגייה:
- תא' (ت)
- ת'א' (ث)
- דאל (د)
- ד'אל (ذ)
- רא' (ر)
- זאי (ز)
- סין (س)
- שין (ش)
- צאד (ص)
- צ'אד (ض)
- טא' (ط)
- ט'א' (ظ)
- לם (ل)
- נון (ن)
שימו לב שיש כאן 14 אותיות.
וכן, האות לם (ل) עצמה נמצאת ברשימה! זה יכול קצת לבלבל בהתחלה.
כשמילה מתחילה בלם ומקבלת ה' הידיעה, כמו למשל המילה "שפה" (لغة – לֻעַ'ה), אנחנו לא אומרים "אל-לוע'ה".
אנחנו אומרים "אַל-לֻעַ'ה". הל' של ה' הידיעה נבלעת בל' של המילה עצמה, והאות לם הראשונה במילה מקבלת דגש חזק (שַדַّה).
זה נכון לכל אות שמש: האות השמשית הראשונה במילה, אחרי שהל' של 'אל-' נבלעת בה, תמיד תקבל שדה.
למשל, "גבר" (رجل – רַגֻ'ל) + אל- = אַר-רַגֻ'ל (الرجل). הרא' קיבלה שדה.
"תלמיד" (تلميذ – תִלְמִיד) + אל- = אַת-תִלְמִיד (التلميذ). התא' קיבלה שדה.
זה הסימן הוויזואלי בכתיב המנוקד שמראה לכם שהל' נבלעה: השדה על האות הראשונה אחרי ה-ל'.
3 סיבות טובות למה זה קורה (וזה לא כדי לעצבן אתכם!)
אז למה שפה "תחליט" לעשות דבר כזה? למה לא פשוט להגיד את הל' וחסל?
התשובה טמונה בפונטיקה. בצלילים. באיך שקל (או קשה) להגיד דברים.
1. התאמה צלילית (אסימילציה): רוב אותיות השמש הן אותיות שמבוטאות באותו אזור בפה כמו הל' (באזור השיניים/חניכיים – אלְסַנִיַّה) או מאוד קרוב אליו. קל יותר "להתגלגל" מצליל ל' לצליל דומה או קרוב מאוד על ידי מיזוג הצלילים, מאשר להגיד את הל' בנפרד ואז מיד את האות שאחריה.
2. חיסכון מאמץ: תגידו בקול: "אל-שמס". עכשיו תגידו: "אש-שמס". מה היה קל יותר?
עכשיו תגידו: "אל-רג'ל". עכשיו: "אר-רג'ל".
ברוב המקרים, המעבר הישיר מהאליף לאות השמש (תוך הכפלתה/ הדגשתה באמצעות השדה) דורש פחות מאמץ מהלשון מאשר לעצור כדי להגיד ל', ואז להמשיך לאות השמש.
3. שטף דיבור: השפה שואפת להיות יעילה ושטף. היבלעות של הל' מאפשרת זרימה קולית חלקה יותר, במיוחד בדיבור מהיר.
אז זו לא שרירותיות לשמה. יש היגיון פונטי מאחורי הקלעים. זה פשוט נשמע יותר טבעי לדוברי השפה.
אותיות הירח הטובות: איפה הל' נשארת?
אם 14 האותיות השמשיות בולעות את הל', מה קורה עם שאר אותיות האלפבית הערבי? (יש 28 אותיות בסך הכל).
14 האותיות הנותרות הן "אותיות הירח".
כשהן פוגשות את ה' הידיעה (אל-), הל' נשארת בחיים. היא נשמעת ברור ולגמרי לא נבלעת.
הנה אותיות הירח (ואפשר להכיר אותן פשוט בתור כל אות שאינה אות שמש):
- אליף (ا)
- בא' (ب)
- ג'ים (ج)
- חא' (ح)
- ח'א' (خ)
- עין (ع)
- ע'ין (غ)
- פא' (ف)
- קאף (ق)
- כאף (ك)
- מים (م)
- הא' (ه)
- ואו (و)
- יא' (ي)
דוגמאות? בטח.
"ספר" (كتاب – כִּתַאבּ) + אל- = אַל-כִּתַאבּ (الكتاب). הל' נשמעת.
"דלת" (باب – באב) + אל- = אַל-בַּאבּ (الباب). הל' נשמעת.
"ילד" (ولد – וַלַד) + אל- = אַל-וַלַד (الولد). הל' נשמעת.
קל יותר לזכור את 14 אותיות השמש, ואז לדעת שכל השאר הן אותיות ירח.
שאלות ותשובות: דברים שאתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו
בואו נבהיר כמה נקודות נפוצות:
ש: חייבים לזכור את כל 14 אותיות השמש בעל פה?
ת: בהתחלה זה עוזר לזהות את התופעה. עם הזמן והתרגול, ההגייה הזו הופכת להיות אינטואיטיבית. כשאתם קוראים טקסט מנוקד, השדה תמיד תרמוז לכם שהל' נבלעת. לאט לאט תפתחו "אוזן" לזה.
ש: אם אני לא אבליע את הל', יבינו אותי?
ת: כנראה שכן. דוברי ערבית רגילים למבטאים שונים וטעויות של לומדים. אבל זה ישמע פחות טבעי, וזיהוי והטמעה של הכלל הזה יעזרו לכם להישמע הרבה יותר שוטף ונכון.
ש: האם הכלל הזה קיים רק בה' הידיעה?
ת: כן, הכלל הזה ספציפי לאינטראקציה בין ה-ל' של ה' הידיעה (אל-) לבין האות הראשונה במילה שאחריה.
ש: איך מתרגלים את זה בצורה הכי טובה?
ת: קודם כל, להיות מודעים לכלל. שנית, להקשיב! הקשיבו לדוברי ערבית. שימו לב איך הם מבטאים מילים עם ה' הידיעה. חזרו אחריהם. קראו טקסטים מנוקדים ושימו לב לשדה על אותיות השמש אחרי ה' הידיעה. קחו מילים שאתם מכירים והוסיפו להן 'אל-' ונסו להגיד אותן נכון.
ש: יש אותיות שמש מסוימות שיותר קל לטעות איתן?
ת: לפעמים קל לטעות עם אותיות שנשמעות קצת דומות בעברית, כמו ט' (ظ) או צ' (ض). אבל הכלל הוא אחיד לכל 14 אותיות השמש. ה-ל' פשוט נבלעת.
ש: האם יש יוצאים מן הכלל לכלל אותיות השמש?
ת: זהו כלל פונטי בסיסי יחסית בערבית ספרותית. ככלל אצבע, אין לו יוצאים מן הכלל *רגילים*. בניבים מדוברים יכולים להיות הבדלים קטנים, אבל זה הבסיס.
ש: מה לגבי ניקוד? איך הניקוד משתנה?
ת: אחרי שהל' נבלעת, האות השמשית הראשונה במילה מקבלת שדה (דגש חזק), המעיד על כך שהיא "מוכפלת" (צלילית, לא בכתיב). התנועה שלפני הל' (הפתחה של האליף ב'אל-') בדרך כלל נשארת פתחה, אלא אם כן מדובר בשפה מדוברת שבה הניקוד משתנה.
איך זה משפיע עליכם כלומדי ערבית?
הבנה ויישום של הכלל הזה הם קריטיים.
זה לא רק עניין של "להישמע נכון".
זה עניין של להבין נכון כשאחרים מדברים.
כי אם מישהו אומר "אַת-תִלְמִיד" ואתם מחפשים מילה שמתחילה ב"אל-ת…", אתם עלולים להתבלבל.
אם אתם מצפים לשמוע "אל-רא'יס" ושומעים "אַר-רא'יס", זה יכול לקחת רגע להבין שמדובר ב"הנשיא" (الرئيس).
אז כן, זה קצת כמו טריק קטן של השפה, אבל ברגע שמבינים אותו, הדברים מתחילים להתבהר.
פתאום קריאה והאזנה בערבית הופכות להרבה יותר חלקות.
אתם מפסיקים להיתקע על הל' שנעלמת.
ואפילו, אולי, תתחילו להבליע אותה בעצמכם בלי לחשוב פעמיים.
זה סימן שהפכתם להיות יותר ויותר טבעיים עם השפה.
זה אחד מאותם שלבים קטנים אבל משמעותיים בלימוד, שמרגישים בהם קפיצת מדרגה.
אל תתנו לזה להרתיע אתכם.
להפך.
תראו בזה הזדמנות לחדד את האוזן ואת הלשון.
אתם הולכים עכשיו לשמוע את זה בכל מקום.
לסיכום הסיפור השמשי-ירחי שלנו:
למדו את 14 אותיות השמש.
הבינו שהן גורמות לל' של ה' הידיעה להיבלע ולהפוך לשדה על האות הראשונה.
הקשיבו טוב איך דוברי ערבית מבטאים את זה.
תרגלו בעצמכם, בקול.
ותראו איך בתוך זמן קצר, המסתורין הקטן הזה הופך להיות עוד חלק טבעי וזורם מהערבית שלכם.
זו לא רק חוקיות יבשה, זה צליל השפה כפי שהיא באמת מדוברת.
והשליטה בצליל הזה פותחת בפניכם עוד דלת חשובה להבנה עמוקה יותר של הערבית.
המשיכו לתרגל, המשיכו להקשיב, והכי חשוב – תהנו מהדרך המרתקת עם השפה הזו.